מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אני ושנותיי בבית ספר

אני וסבתא
סבתא אסטלה
השנים שלי בבית ספר בתור תלמידה ובתור מורה

הכרותי עם בית הספר
כשהייתי בת חמש, אמא שלי הודיעה לי שאני צריכה ללכת לבית הספר. שמחתי מאוד כי ידעתי שאני אלך עם אחותי לבית הספר הלבישו אותי בסרבל לבן ושתי קוקיות לבנות בשיער והלכתי יד ביד עם אמא ואחותי לבית ספר. שמחתי ושרתי כל הדרך. כשהגענו לבית הספר היו המון ילדות לבושות כמוני בחצר בית הספר. עכשיו כשאני מביטה לאחור, היום זה נראה לי כאילו היינו יונים בתוך כלוב…
כל הילדים התחבקו וצחקו ביחד, אבל בפינה אחת ראיתי כמה ילדים בוכים, הופתעתי מאוד, אבל פתאום מצאתי את עצמי בוכה גם כן… שמענו קול פעמונים חזק וכל הילדים רצו לכיתות שלהם, אחותי עזבה את היד שלי ונשארתי לבד. אמי שראתה את כל מה שהתרחש, הסבירה לי שאני צריכה להיות עם קבוצת ילדים שאינני מכירה, לחכות למורה שאינני מכירה ולהישאר עד לסוף היום שאבא יבוא לקחת אותי. הבכי שלי היה כה חזק עד שהמנהלת יצאה מחדרה וחיבקה אותי. אמא הלכה. אני נשארתי עם המנהלת. היא לקחה אותי לעשות סיבוב בכל בית הספר. בין הכיתות ראיתי את אחותי ואז הפסקתי לבכות.
 
בסוף היום אבא בא לקחת אותי ושמחתי מאוד בגלל שאבא שלי לקח אותי על המעקה של האופניים שלו. כשהוא בא לקחת אותי כל העצב שלי נעלם עד למחרת. וכך זה היה עד סיום כיתה "א" .
 
הבניין של בית הספר היה בניין שטוח בצבע לבן, עם חצר גדולה מרובעת והיה באמצע עץ תאנה גדול והענפים של העץ כיסו את כל החצר. מסביב לעץ היו פרחי אמנון ותמר ופרחים קטנטנים לבנים דומים לפרחי הדר. רק שש כיתות היו בבית הספר בנוסף לחדר ההנהלה וחדר מוזיקה.
 
על יד העץ היה מוט ובכול בוקר היינו צרכים להעלות את הדגל הארגנטינאי עד ראש התורן מלווה בהמנון ארגנטינה. בסוף היום היינו מורידים את הדגל עד למחרת. אני זוכרת שבאמצע היום הייתה לנו רבע שעה של הפסקת אוכל, באותה הפסקה מזגו לנו תה ארגנטינאי (מאטה) בכוס שעשויה מאלומיניום, היה בלתי אפשרי להחזיק בה מרוב שהיה מעבירה חום. את המאטה קיבלנו מלווה בעוגייה קשה במיוחד שהיינו צריכים לטבול בתה כדי שנוכל לאכול אותה. בזמן שהייתי בבית הספר חוויתי המון דברים שליוו אותי כל חיי ועד היום.
 
המנהלת הטובה
במשך שבוע בכיתי כל יום והמנהלת דורה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. היא סיפרה לי המון סיפורים מהחיים שלה, הרגשתי שהיא כמו אמא שנייה לכל הילדים בבית ספר. עיניה היו מלטפות את התלמידים מבלי לגעת בהם. אבל היו גם מורות שהמבט שלהן היה כל כך מפחיד שהתלמידים קפאו במקום ממבטן.
 
לאט לאט למדתי מה זה להיות יהודייה בארגנטינה, היו רגעים שהוציאו את הילדים היהודיים מהכיתות. הרגשנו שאנחנו לא שייכים ולאף אחד לא אכפת מאתנו אבל הגברת דורה אלווירה, מנהלת בית ספר הייתה לוקחת אותנו ומספרת לנו סיפורים מהתנ"ך. זה היה הרגע בוא החלטתי שאני אהיה מורה.
 
בזמן החגים בארגנטינה ילדים בכיתה "ו" היו מביאים את דגל ארגנטינה ולהפתעתי המורה הכי מפחידה ורצינית שכולם חשבו שהיא שונאת יהודים, בחרה בי להחזיק את הדגל. המורה הזאת יחד עם מנהלת בית הספר הפכו להיות המודל לחיקוי שלי. מהמנהלת לקחתי את האהבה, החום, לעזור ולדאוג לילדים על ידי חיזוקים חיוביים, מילים חמות וחיבוקים, ומהמורה שרה (המפחידה) לקחתי את המבט הרציני, הדרישות ואת האחריות הגדולה להיות מורה.
 
בתיכון
כשסיימתי את בית הספר היסודי בגיל מאוד מוקדם עברתי לתיכון. בתיכון הייתי מאוד ביישנית והכי קטנה. וכל הזמן פחדתי להיות הילדה היהודייה היחידה. בשנתיים הראשונות נסתי לבלוט דרך הלימודים וכך היה להרבה מהתלמידים היו קשיים וזו הייתה הסיבה שהם התקרבו אליי לבקש עזרה בלימודים. כולם חשבו שהיהודים מאוד אינטליגנטים. כל התלמידים שהתקרבו אליי היו הילדים הבעייתיים בתיכון ואז כשהגעתי לשנה השלישית זה הוביל לכך שכל מה שהשקעתי בשנים קודמות, ירד בצורה משמעותית. לא למדתי, לא הקשבתי בשיעורים, כל הזמן הראש שלי היה במקום אחר, חשבתי על כל דבר חוץ מהלימודים. הגיע לבית הספר פרופסור לאזרחות שקרא לי לשיחה הוא אמר שאם אמשיך כך לעולם לא אצליח לעשות דבר, ובטח שלא אהיה המורה שאני רוצה להיות. באותו זמן היו שביתות של תלמידי הכיתות הגבוהות, הם דרשו שלא ילמדו שום דת, לא בבית ספר יסודי ולא בתיכון; בארגנטינה למדו בכל בית ספר, גם יהודים, גם מוסלמים וגם נוצרים. לאחר חודשיים של "בלאגאן אדיר" בארגנטינה יצא חוק שאסור ללמוד דת! חזרתי למסלול הנכון ובגיל שבע עשרה קיבלתי בהצטיינות את התואר הראשון שלי.
 
הפכתי להיות מורה!
מיד קיבלתי בבית הספר היהודי הראשון בבואנוס איירס, את הכיתה הראשונה שלי. הייתי מחנכת כיתה א' ובאותו זמן לימדתי היסטוריה וטבע בכיתה ו'. המורה דורה והמורה שרה ליוו אותי כל השנים כל הזמן שאלתי את עצמי אם אני המורה שחלמתי להיות כמו המנהלת בית הספר היסודי, עד שעליתי לישראל.
 
יום אחד, הרבה שנים אחר כך, הייתי בבית שלי בראשון לציון ושמעתי דפיקה בדלת, להפתעתי כשפתחתי את הדלת בכניסה עמדו קבוצה של חיילים. כששאלתי "מה רוצים" הם ישר אמרו לי: המורה אסטלה את לא זוכרת אותנו? היית המורה שלנו בכיתה א' וגם כשהגענו לכיתה ו' , אנחנו זוכרים אותך כל כך! זוכרים את החיבוקים ,האהבה ,השיחות החשובות שלנו ואת הדרישות והרציניות, לא פספסנו את השיעורים הכיפיים שהעברת לנו. ועכשיו כחיילים בכל ניפגש את נימצא אתנו בזיכרונותינו סוף סוף ידעתי שאני כן הייתי המורה שחלמתי: מורה טובה!
 
תשע"ו 2016

מילון

מאטה
הוא משקה עתיר קפאין העשוי חליטת עלים מצמח בשם "ז'רבה מאטה" (yerba mate), שמקורו בדרום אמריקה. המשקה פופולרי מאוד בארגנטינה, פרגוואי, אורוגוואי ודרום ברזיל, בהן נהוג לשתות את המאטה כפעילות חברתית הרווחת בכל שכבות האוכלוסייה, בדומה לשתיית קפה או תה.

ציטוטים

”סוג המורה משפיע על הילד“