מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אנחנו חלק מהסיפור

גילי נכדתי ואני בזמן התיעוד.
בטיול ב'גבעת הכורכר' בנס ציונה.
החלק שלנו בבניין הארץ

שמי חיה ויטנר ילידת ישראל, כפר שמואל בתאריך 9.12.1958, הורי: מרקו ויטנר יליד רומניה שנת 1925 וסימליה ילידת רומניה שנת 1926, אחי הבכור אפרים נולד בשנת 1949 בקפריסין, אחי השני אבי ז"ל נולד ב- 1953 בישראל.

אני והורי בחג פורים, משפחתי ואני

הוריי הם ממייסדי כפר שמואל

בתחילת 1946 הוקמה פלוגת הכשרה 'בית"ר', בפלוגה התקיימה פעילות ותעמולה רביזיוניסטית בקרב יהודי 'פוקשן' וזכתה להצלחה רבה. בסוף 1947 הפלוגה התחסלה וכל חבריה עלו ארצה.

העלייה

אורגנו שתי אניות גדולות, צוידו, הותקנו במחסנים שלהן דרגשי עץ לשינה, מטבחים וכל היתר. האניות Pan Crescent ו- Pan York המתינו בנמל בורגס בבולגריה. רכבת מיוחדת עברה מצפון מולדובה, עצרה בכל עיר ועיירה וקלטה את המועמדים לעלייה לפי סדר רשימות, מקומות קבועים מראש וכו'. הרכבת נעה עד Giurgiu על גבול רומניה – בולגריה ושם עברה לרכבת בולגרית שהמתינה במסילה מקבילה. תוך יומיים, נקלטו באניות 15,000 יהודים רומניה ובולגריה ויצאו לדרך. הכל התנהל כשורה, עד שבוקר אחד הקיפו את האניות משחתות ברטיות ואלצו אותם לפנות לקפריסין.

קפריסין

חוויה קשה מאוד, גשם בוץ, אוהלים רעועים, מסוגרים בתוך גטו עם גדרות. הורי נישאו בקפריסין בחתונה צנועה ביותר ולאחר 9 חודשים נולד אחי הבכור אפרים.

אמי ביום חתונתה – הוריי התחתנו במחנה בקפריסין 

כשהיה אפרים התינוק בן שבועיים וחצי – סוף סוף הגיע ההיתר לעלייה לארץ ישראל וכך עם תינוק קטן הפליגו הורי לארץ.

הרשימה המקורית של העולים לאניית פאן – יורק – פברואר 1949 ובה שמות הורי ואחי

כשהם הגיעו ארצה נשלחו אל העיר 'צפת' בגליל, שם שוכנו בבית ערבי שדייריו ברחו. התקופה הייתה קשה מאוד, קור ושלג, אבי עבד בבניין, זו הייתה 'תקופת הצנע' (תקופת הצנע) ואוכל חולק בתלושים בהקצבה לפי הנפשות במשפחה, אמי הייתה חוסכת אוכל מפיה כדי לפנק את בנה הקטן מידי פעם בטבלית שוקולד שהיה יקר המציאות.

עם אמי ואבי בתקופת הצנע

בשנת 1950 כשהחליטו לייסד את 'כפר שמואל'- הורי, ועוד קבוצת עולים מרומניה עלו לאדמות המושב והחלו בהקמתו. בזמן בניית הבתים במו ידיהם, הם גרו בבתים נטושים ב'משמר איילון'. התקופה הייתה קשה ביותר עד שהם חוברו למים וחשמל, כל המדינה הייתה בשלבי התפתחות ראשוניים, והם סבלו רבות אבל הרוח ההתיישבותית והחזון הציוני הם שניצחו את

הקשיים הפיזיים

הם היו נתונים להתקפות של ערבים – שנקראו 'פדיונים'. הערבים היו פושטים בלילות על המשקים שהחלו להיבנות, וגנבו מכל הבא ליד, לא פעם היו החקלאים יורים על הגנבים והמצב היה מסוכן בנוסף לקושי הקיומי.

לוחמים

עם השנים אבי הקים משק תחילה עם עדר פרות לחלב, אני זוכרת את נסיעתי איתו בעגלה עם הסוס 'יורגו' בערב או בבוקר למחלבת המושב עם כדי החלב, כדי למסור את החלב. משאית של תנובה הייתה מגיעה מידי יום לשאוב את החלב והובילה אותו למפעל של 'תנובה'.

 ברפת

בנוסף אבי גידל גם כבשים לחלב והיה יוצא איתם מידי יום לשדות, למרעה. פרט לגידול הפרות והכבשים ניסו התושבים החדשים במושב לגדל גידולי שדה. תירס, בצל וחיטה, שניסו למכור לשווקים הקרובים ומה שנותר בשדות לאחר הקציר שימש שדה מרעה לפרות ולכבשים.

אבי גידל כבשים

הילדות במושב התאפיינה במשחקים בעיקר מחוץ לבית. היינו משחקים ב: "קלאס", "חבל", "חמש אבנים", "מחבואים", "פורפרה", "סבתא סורגת" וגם נהגנו לאסוף חרצני משמש ולשחק בהם. בנוסף שיחקנו גם "כדור בסיס".

כשהייתי בת 6 היה לי שיער ארוך ועבה, שאמי נהגה לאוספו לצמה. מאחר ובזמנים ההם לא היו מרככי שיער, מלאכת החפיפה והסירוק הייתה קשה וכואבת. יום אחד החלטתי שאני רוצה להסתפר קצר, ולא לסבול יותר. אמי ניסתה לשכנעני בכל דרך לוותר על הרעיון, וכשנכנעה לרצוני שלחה אותי עם סבתי באוטובוס לספר בעיר רמלה מאחר ולא יכלה לראות שגוזרים לי את הצמה. ועד היום הצמה, שמורה עימי.

תמונות ילדות

הילדות, בשונה מהיום, הייתה לשחק עם חברים בטבע הכפרי, לנשום את אוויר הכפר, ליהנות מפרחי השדה כמו נרקיסים וכלניות שגדלו בהמוניהם בשדות בכפר, דבר שאינו קיים היום. הבילוי העיקרי שלנו היה משחקי חברה מחוץ לבית ולא צפייה בטלוויזיה שלא הייתה אז או משחקי מחשב. את בית הספר היסודי סיימתי "באילון", כולל חטיבת ביניים. בכיתה י' עברתי עם חברותי לתיכון "רמלה-לוד" שם השלמנו שלוש שנות תיכון.

כיום, הנני גמלאית של האוצר, עבדתי שנים רבות במס הכנסה, ילדי: טל, בתי הבכורה, אמם של גילי וגבע, מתגוררת בכפר שמואל, ועובדת בניהול חוות סוסים מצליחה – "חוות המרחב הפתוח" בכפר שמואל.

בני השני נמרוד, אביהם של אלון ארז ואור, בעלה של חנה, עובד כאחראי על הביטחון בחברת "תעבורה" ברמלה. אשתו חנה, היא אגרונומית העובדת בפקולטה לחקלאות ברחובות והם גרים בעיר רחובות. בני השלישי ירין הינו מהנדס מכונות המשרת בצה"ל ועוסק בפיתוח אמצעי מיגון צה"ליים לאבטחת היישובים בגבולות המדינה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר שדות איילון בבית חשמונאי, תשע"ט, בהנחיית המורה המובילה אורלי מאירי.

הקשר הרב דורי שלנו – לדורותיו

מילון

תקופת הצנע
בתקופת הקמת המדינה, בגלל חוסר באמצעים הקציבו לאנשים אוכל בסיסי באמצעות תלושים: לחם, מרגרינה, חלב, קמח וכו' חולקו על פי הקצבה.

ציטוטים

”שלח לחמך על פני המים; כי ברוב הימים" - תמצאנו" (קוהלת, יא, א)“