מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אנו הבנות לא למדנו, וכך לא ידענו קרוא וכתוב

משתתפי תכנית בביה"ס מכל"ל ר"ג
חוגגים את חג הפסח
היתה לו חנות לתכשיטים בעיר צנעא, ברובע המוסלמי

זכרונות מימי ילדותי בצנעא, תימן
שרה זהרה בדיחי
החונכת : מאי ברכה ה/1 בית ספר מכל"ל, רמת גן, תכנית הקשר הרב דורי "מזקנים אתבונן"
לעיתים, אני יושבת במרפסת ביתי בערב וקוראת ספר. בעקבות ספר שקראתי לא מזמן, התחלתי להרהר
בימי ילדותי בתימן בהיותי כבת 7-8 שנים. הרהורים נעימים צפים ועולים ומשרים עלי הרגשה נעימה.
עצמתי את עיני ושחזרתי כל הזכור לי היטב, מהשנים שעברו  אז, ושנראה לי כאילו קורים בימים אלה.
ברור שאנו הבנות לא למדנו, וכך לא ידענו קרוא וכתוב. אך ללמוד לתפור ולרקום זו מלאכה מעניינת וברוכה
להעסקת הבנות והנשים בשעות בהן הן משוחררות וחופשיות מעבודות הבית. 
אני, כבת למשפחה אמידה ובעלת אמצעים קבלתי מכונת תפירה קטנה כמתנה מדודי, אח אמי,
שחזר מארץ ישראל. כל בוקר התיישבנו אני ובנות דודי וניסינו ללמוד לתפור במכונות שקיבלנו. אחר הצהרים
ישבנו בחדר מיוחד ולמדנו לרקום. מן המפורסמות שרקמת הנשים בצנעא היתה יפה ומיוחדת, ונמכרה
אף לנשים מוסלמיות מכובדות.
כל יום שישי לפני שבת אמי ז"ל היתה שולחת אותי לאישה מיוחדת שקישטה לי את הפנים בצבע שחור,
לכבוד שבת. לא הייתי פחדנית, כך שהלכתי לבד לבית סבי וסבתי, שגרו במרחק ומאיתנו, ברחוב הראשי.
לא אשכח את הימים בהם כל יום חמשי היה לי כמו חג: בצהריים הלכתי לבית המרחץ, עם כלי רחצה ובגדים להחלפה, ומלווה בגילי שעזרה לי לקחת מים ולהתרחץ כראוי. בחזרי הביתה, חיכתה לי ארוחה מיוחדת,
שכללה: קובנה, מרק וחילבה, ולשתיה גישר. הכל טרי ומוכן באותה שעה ע"י אמי ז"ל. הייתי בת יחידה בין כמה
בנים, והיחס האהוב בלט אף כי לא הופלו אחי לרעה. לפני החגים שכבתי עם בנות דודי בחדר ושרנו כשרגלינו
וידינו מרוחות בחינה  וחיכינו שהחינה יתיבש  גרנו בבית חדש ליד הבית של סבא וסבתא הורי אבי ז"ל. 
בכניסה לבית היה חדר מדרגות נאה בו כניסה שהובילה  למחסנים ולחצר שבה לול ותרנגולים. היתה לי נדנדה
בדרך המובילה לחצר, השתמשתי בה לא מעט. מחדר המדרגות היתה קומה בה היו לאמי שלושה חדרים,
ומטבח גדול שכלל תנורים ומחסן לסחורה של המטבח. אחד החדרים שימש לאחסון: שקדים, אגוזים, צימוקים, תמרים וחלבה שקנו בכמויות. ניתנה לנו הרשות לאכול כאוות נפשנו.
בעונת הבציר מילאו את החדר בענבים, כדי להכין יין. בררנו בשמחה, תוך כדי אכילה. לפי הנוהג היינו צריכים
לאכול אצל הסבתא, כי הרכוש היה משותף והמטבח אצלה מרכזי לכל ילדיה, בניהם ונשותיהם. אבל אמי
שסבלה מאוד מן היחס, נוכחה לראות שאנו מופלים לרעה ולא מקבלים את המגיע לנו כמו כולם, ותבעה מטבח
נפרד בבית החדש שגרנו בו. בקומה למעלה, מעל למטבח, במרפסת המרכזית של הבית, היה לנו עוד חדר גדול,
עם גומחות, לאחסון בגדים אשר שימש לשינה. לפעמים ישנו גם בחדרים ליד המטבח.
נהניתי בבית הזה. היה לנו אוכל בשפע ומכל טוב. בכל עונה אכלנו פירות הגדלים בה. אמא ז"ל אפתה
ובישלה כנצרך. אבי ז"ל נתן לה כסף והיא דאגה לכל. היתה אשת חיל, חכמה ונבונה. אבי ז"ל היה נוסע לעבוד
מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה.
היתה לו חנות לתכשיטים בעיר צנעא, ברובע המוסלמי, שם היה סוחר. היה לו שומר ראש מוסלמי שדאג שלא
יאונה לו כל רע. בכל יום שישי הייתי שמחה לראות את הופעת המלך ומלוויו ברחוב הראשי של הרובע היהודי.
לא אשכח, עת ישבתי עם דודתי במסיבות לידה של מוסלמיות מכובדות. מתוך תמימות וסקרנות הייתי מסתובבת ברובע המוסלמי, ליד בית החולים וליד תחנת הרדיו בחופשיות וללא פחד.
יום אחד ניגש אלי זקן מוסלמי, והעיר לי: "חביבתי, אל תסתובבי לבדך. כאן זה מסוכן".
מאז נמנעתי מלצאת מן הרובע היהודי. צריך לדעת, שזו היתה העזה מצידי, כיוון שלא היה נהוג שנשים
ובנות יילכו ברחוב, זאת מתוך צניעות, וכל שכן – לבדן.
בחג השבועות ובשמחת תורה לא וויתרתי על העונג לצאת ולצפות בלומדים וברוקדים עם ספרי התורה.
אלו היו חוויות מרגשות ולא נשכחות. כידוע, בצנעא לא היו עזרות נשים בבתי הכנסת. לכן, הייתי מתגנבת
לאחת מפינות בית הכנסת או נעמדת על אדן החלון מבחוץ, וצופה בנעשה בתוך בית הכנסת.
מן המפורסמות, שמלך תימן, האימאם יחיא, נטה חסד ליהודים, היטיב עמם ושמר על בטחונם. אחד מבניו
רצה שאביו המלך ירשה להרע ליהודי תימן על ידי הגרמנים ימ"ש כמו בשאר המדינות שכבשו. כמובן שהאימאם
יחיא מיאן להיכנע לסחיטות ולאיומים, וסירב להרע ליהודי ארצו. באחד מימי שישי, בעת טיולו הרגיל, נרצח ביריה. היורה נמלט עם בן המלך במטוס שחיכה להם.
הפחד אחז את כל יהודי תימן, בייחוד את יהודי צנעא עיר המלך, ממה שצפוי מן המוסלמים שחיכו להרע ליהודים.
אני השובבה, הלכתי ברחוב כהרגלי לבדי לבית סבתי, בלי פחד. ברור שלא ידעתי מהרצח וממה שצפוי ליהודים. בהגיעי לבית סיפרו לי, על המצב והזהירו אותי לבל אצא לבד ובלי רשות. אך "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"
אשר עזר לבן המלך אחמד, יורש העצר, לתפוס את השלטון ולהעניש את העוזרים ברצח המלך. הוא נטה חסד ליהודים כאביו, ואיפשר להם לעזוב את תימן.
זכור לי שהלכתי עם דודתי לראות את הנאשמים תלויים. אז היה לי האומץ לראות, אבל עכשיו בישראל בוודאי
שאיני מסוגלת לראות מחזה מבהיל כמו אז. למרבה הצער, שונאי ישראל לא שקטו. לאחר שנה מאז הריגת
המלך, העלילו על יהודי צנעא כי רצחו שתי אחיות מוסלמיות.
הייתי רגילה לשהות בבית סבתי שברחוב הראשי. באותה שבת ישבתי על החלון וצפיתי החוצה. מתחת לחלון,
שיחקו שתי בנות קטנות, אחיות מוסלמיות, ושרו בעליזות.זמן קצר לאחר מכן, פותו שתי הבנות במירמה
על ידי אישה מוסלמית להיכנס לאחת החצרות הסמוכות לשער הרובע היהודי, אצל משפחת חבשוש.
בחצר היתה באר, והאישה בעורמה ובאכזריות הטביעה בבאר את הבנות האחת אחרי השניה. באותו אחר
הצהריים ישבתי בחלון תחתיו שיחקו קודם לכן שתי הבנות, ושתי דודותי בחדר. לפתע אנו רואות חבורת
פורעים מוסלמים עם לבנים בידיהם, מתקדמים בריצה לעבר הבית. דודתי הצעירה ירדה בריצה והעבירה
את הבריח על השער הראשי של הבית. כך, למרבה המזל, לא הצליחו להיכנס ולהרע לנו. לא חשבתי הרבה,
ורצתי דרך השער של החצר האחורית לבית הכנסת, להודיע לדודי על הנעשה.
חשכו עיני, אני הילדה התמימה, לראות איך אזקו את רגליו והובילו אותו לכלא. כמוהו אסרו את כל נכבדי העיר. לשמחתי, אבי ואחיו הספיקו להסתתר בביתה של אלמנה, וכך לא נתפסו ולא עונו בדרך לכלא. לפעמים הייתי
מתלווה לאדם שלקח אוכל לדודי לכלא, ורואה באיזה תנאים מחפירים החזיקו אותם. לאחר שלושה חודשים
זוכו מאשמה ושוחררו, כי נתפסו רוצחיהם של הבנות. או אז גמלה בלב יהודי תימן, ובייחוד יהודי צנעא,
ההחלטה לעלות לארץ .ההכנות למסע נעשו במהרה, וביום ראשון בשבוע, לאחר צום תשעה באב, עזבנו את
העיר בתקווה שלא נאלץ לחזור  עוד לצנעא, ולרדיפות המוסלמים שונאי היהודים. בשמחה רבה התחלנו את
המסע לארץ הקודש – ארץ ישראל. 

מילון

יהודי צנעא
יהודי צנעא היו בעיקר אמנים ובעלי מלאכה, רבים עסקו במסחר. כרבע עד שליש מהם נחשבו אמידים וחלקם היו בעלי ממון והחזיקו בבעלותם רכוש לא רק ברובע היהודי

ציטוטים

”"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"“