מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"אם מעיזים – מגיעים למקומות נפלאים"

סבא ואני בעיצומו של תיעוד הסיפור
סבא בעבודתו בקבוצת פיתוח מחשבים
העלייה של ארקדי קוסטינסקי ומשפחתו

שמי הוא ארקדי, רצו לקרוא לי על שם סבי, שקראו לו אברהם, אבל בברית המועצות האנטישמית הייתה מאוד קשה וכדי שלא יהיו בעיות בילדות שלי, קראו לי ארקדי. נולדתי  בשנת 1947, שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בקורוסתן שבאוקראינה. אבא שלי היה קצין בצבא וחבר בחברה קומוניסטית. הוא היה רואה חשבון ואמי הייתה מורה בחשבון בבית הספר. יש לי אח קטן ששמו בוריס. בעיר מולדתי  קורוסתן היו בתים פרטיים עם גינות כדי לגדל ירקות ועוד דברים יפים.

זיכרונות ילדות

בגיל 10 בקיץ, נסענו כל המשפחה למחנה קיץ מטעם הצבא בזכות אבי ששירת בצבא. היה שם נחל קטן ביער, דגנו דגים קטנים בעזרת מקל חוט ותולעת ואתה פשוט מסתכל מתי הדג יאכל את התולעת. החברים שלי היו חלק מבית ספר וחלק מהשכונה, עם חלק אבד הקשר עם השנים. שיחקנו בכדורגל, שחינו ביחד, נשרפנו בשמש, שרנו יחד, רבנו והשלמנו יחד, יצרנו  רגעים מיוחדים. גדלתי במקום שאבי שירת בצבא. שם הלכתי לגן ילדים, שם התחלתי ללמוד בבית ספר. אחרי שסיימתי כיתה ב', אבי השתחרר מהצבא והמשפחה חזרה לעיר מולדתו שהייתה קורוסתן. שם המשכתי ללמוד בבית הספר ולמדתי עד כיתה ט'. הייתי תלמיד ממוצע, אך במתמטיקה הייתי טוב. היו מסיבות מכיתה ו' אבל לא רקדתי כי התביישתי. בסיום כיתה ט' נסעתי ללמוד מקצוע בטכניקום שהיה בעיר גדולה בשם דנפרופטרובסק. המקצוע שלמדתי היה מחשבים. זכור לי שהתגעגעתי למשפחה כי יכולתי לראותם רק פעם בחצי שנה. הייתי בסך הכול בן  15.

בגיל 17, התחלתי לעבוד במפעל מחשבים שבעיר מינסק. במקביל, המשכתי ללמוד בטכניקום ובגיל 19 סיימתי ללמוד.

הקמת משפחה וסיפור עלייה לארץ

ההורים של סבתא פגשו ברחוב את החברים שלהם ונתנו לי את הטלפון של סבתא  כי רצו להכיר בינינו. הם אמרו לי להתקשר כי שם בחורה טובה. קבענו להיפגש, הכרנו בפארק שליד הבית של סבתא, ולאחר 4 חודשים התחתנו. אני הייתי בן כמעט 29 וסבתא הייתה כמעט בת 22. גרנו במינסק ונולדו לנו שתי בנות – מרינה וסווטה. ב- 1990, עלינו לישראל עם המשפחה. היה קשה לקבל אישור עלייה כי היה לי סיווג ביטחוני. בברית המועצות לכל מי שהיה סיווג ביטחוני המדינה הייתה סוגרת בפניהם את השערים והם לא יכלו לצאת משם. הנוהל בברית המועצות היה שצריך אישור כדי לטוס לצמיתות. אפשר היה רק לקבל אישור לצאת לזמן מה. לכן היינו צריכים לוותר על דברים רבים כדי לעלות כמו: אזרחות, תעודת זהות עבודה, דירה, כסף, ולקבל אישור על הסיווג מהעבודה והיה עוד חוק שכדי לצאת משם היינו גם צריכים שיזמינו אותנו לארץ. לשמחתנו הזמינו אותנו אנשים מהארץ. עד היום איננו יודעים מי הם וכמובן שאנו מודים להם מאוד על כך. אחרי כל העבודה הקשה נתנו לנו אישור. לקחנו רהיטים, בגדים. זה השתלם בסוף. החלטנו לעבור לישראל כדי שלילדים שלנו יהיה טוב יותר. הגענו לארץ בתאריך 17 אוגוסט 1990. היינו צריכים להתחיל הכל מאפס- שפה, עבודה, דירה, כסף. אין אבל מצב רוח היה טוב. היה רצון, וידע מקצועי ובריאות טובה וכמובן משפחה עם שתי בנות.

החלטתי לעלות כדי שיהיה לי ולמשפחה שלי עתיד יותר טוב כאן. לא היה יום שהצטערתי על העלייה לארץ.

הגענו לבת ים וגרנו שם כי חבר שלי הגיע לפנינו. לאחר מכן, פגשתי חבר שאתו אני בקשר עד היום. זמן מה לאחר מכן עלו קרובי משפחה לארץ. עבדנו בכל מה שאפשר היה. למדתי באולפן. הלימודים לא היו קלים ובמיוחד היה קשה להתרגל לאורח חיים שונה ממה שהייתי רגיל אליו בברית המועצות. היה לי קשה למצוא עבודה במקצוע שלי, כי לא הכירו את היכולות שלי בגלל השפה. לא התקבלתי בראיונות. עבדתי בתחילה במכולת, בהתקנת כבלים של ערוצי טלוויזיה. אז הצלחתי להתקבל לתעשייה האווירית ושם עבדתי עד הפנסיה. אשתי עבדה כמנקה, בקונדיטוריה. היא עברה קורס להסבה מקצועית ולאחר כמה שנים עבדה כסוכנת נסיעות חברת תיירות עד הפנסיה .שתי בנותי שרתו בצה"ל וסיימו לימודים באוניברסיטה.

סבא רבא-אבא של סבא
סבתא רבה-אמא של סבא

 

למזלי הצלחנו למצוא עבודה, דירה. תמיד ליווה אותי המשפט "שאני צריך להיות עצמאי, כדי שאף אחד לא ישפיע על החיים שלי ותמיד להיות על הסוס".

 

הזוית האישית

נועה: מאוד נהניתי מהפעילות הזאת ומקווה שכולם יחליטו לעשות אותה גם בהזדמנות.

סבא: נהניתי מאוד מהפעילות והתרגשתי לשתף את נועה בסיפור חיי.

מילון

טכניקום
סוג של מוסדות להנחלת השכלה על-תיכונית בברית המועצות. הטכניקום יועד להכשרת כמויות גדולות של עובדים בתעשייה, במקצועות מסובכים הדורשים הכשרה במסגרת גבוהה משל בית ספר תיכון, כמו עובדי אלקטרוניקה, או במקצועות הניהול הזוטר (כמו מנהלי עבודה, מפקחים טכניים וכיוצא בזה).

ציטוטים

”"אתה צריך להיות עצמאי, כדי שאף אחד לא יצטרך לדאוג לך". “