מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אלה הם חיי

בעלי יהושע ז"ל ונכדתי אלה בטיול משותף
משפחתי היקרה בליל הסדר אצלנו בבית
סבתא שושנה מספרת זיכרונות ילדות

זיכרונות ילדותי

שמי שושנה אנגג'ל. נולדתי בתאריך 23.4.1941 לאמי דורה ואבי מיכאל גרנירר בעיר צ'רנוביץ באוקראינה והייתי בת יחידה. כשבוע לאחר שנולדתי, אבי גויס לצבא הרוסי ולא היה איתנו בכל תקופת מלחמת העולם השנייה. כשהייתי בגיל שישה שבועות הוגלנו, אמי, דודי ישראל, סבתי מרים וסבי יעקב, למחנות ריכוז "טרנסטריסיה" "ומוגליו". במחנות הללו היינו מעל לארבע שנים והצלחנו לשרוד ביחד את התקופה הקשה הזאת.

אימא עבדה בניקיון בתים בעיירה האוקראינית, בנוסף, היא הייתה מנהלת חשבונות ועזרה גם למנהל ביה"ס בכל נושא ניהול המשרד ותמורת עבודה זו היא קיבלה לחם וקליפות תפוחי אדמה. דודי ישראל עבד בכל עבודה שיכול היה למצוא. סבתי וסבי שמרו עלי בבית כשאימא הייתה יוצאת לעבודה. לצערנו הרב, סבא נפטר לאחר כשנה ממחלת הטיפוס.

בסיום המלחמה, אבי הצליח לתת כסף לאנשי אניית מסע שיצאה מצרנוביץ לרומניה וככה דודי ישראל הצליח לעלות ארצה דרך קפריסין.

אמי, סבתי ואני (הייתי בת ארבע וחצי), חזרנו לעיר והגענו לבית של סבתי שהיה נטוש בזמן המלחמה. יום אחד הופיע חייל בפתח הבית ואמי רצה לקראתו. היה זה אבי שחזר מהצבא הרוסי וההתרגשות הייתה עצומה, אבל אני מאד פחדתי ממנו וחששתי להתקרב אליו. הסיבה לכך הייתה שבכל תקופת המלחמה אמי וסבתי הזהירו אותי לבל אתקרב לחיילים רוסיים, פן יקרה לי משהו רע. רק כעבור כשישה חודשים הצלחתי לפתח קשר משמעותי עם אבא שלי.

המסע לארץ ישראל

לאחר כתקופה התחלנו לנדוד לכיוון ארץ ישראל. עברנו את הגבול מאוקראינה לרומניה ברכבות מסע עד שהגענו לבוקרשט ושם גרנו מספר שנים. אני הלכתי לגן ילדים ואח"כ למדתי בכיתה א' בבית ספר יהודי. אימא וסבתא סרגו בגדים ומכרו לחנויות, אבא עבד כסוחר בדים ומזון ונדד מבוקרשט לעיירות ומכר את המוצרים ובדרכים הללו השגנו כסף ואוכל.

בשנת 1950 קיבלנו היתר עלייה לארץ ישראל וזאת לאחר סירובים רבים מצד השלטונות הרומניים. בספטמבר 1950 נסענו לעיר נמל ומשם הפלגנו באוניית מעפילים לישראל. במעבר ארצה היה קשה כי סבתי שהייתה כל הזמן איתנו לא קיבלה אישור לעלות איתנו לאותה אנייה. היא נשארה בבוקרשט כשבועיים נוספים ועלתה לארץ לבדה בגיל 60 באנייה אחרת.

היינו באנייה כשבוע ימים בתנאים קשים ולבסוף ראינו מרחוק את אורותיה של העיר חיפה. בנמל חיכו לנו בני המשפחה, בני דודים של אמי, שעלו כיתומים לישראל וכמובן שפגשנו שם את הדוד ישראל. באותו היום נסענו ישירות לעיר רמלה מאחר ודודי ישראל גר שם. הצטרפנו אליו לדירה רבת משפחות ולכל משפחה היה חדר אחד. בנוסף היו בדירה שירותים ומטבח משותפים. במהלך הזמן, אבי קנה מהשכנים את חדרי השירותים והמטבח וכך היה לנו מקום מגורים גדול יותר.

אני בגיל שמונה

זו התמונה שהייתה מודבקת לפספורט שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שלקחו אותי להצטלם אצל צלם מקצועי. היה לי מאד משונה כשהאור נדלק במצלמה ולכן אני ניראת מופתעת בתמונה זו.

ברמלה התחלתי ללמוד בבי"ס דתי. במהלך השנה הראשונה למדתי בכיתות א' עד ג', בשנתי השנייה למדתי בכיתה ד' ובכיתה ה' ואח"כ למדתי בכיתה ו' לחוד, ז' לחוד וכך הלאה. בין כיתות ז' ל-ח',עשיתי בחינה בשם "סטיפנדיה" (הנחה/מלגה לתיכונים) וקפצתי הישר לכיתה ט'. את ההנחה ללימודים שקיבלתי לא יכולתי לממש ולכן תרמתי לחברה בתיכון ברמלה. ההתחברות עם חברותיי ללימודים הייתה קשה בשל השפה, המנהגים, המאכלים שונים שהיו לכל עדה ועדה, אבל השתלבתי דיי מהר בביה"ס.

בילדותי בחו"ל לא נהגו להתחפש, אבל היינו משחקים בחנוכה בסביבונים ובפורים ברעשנים ואוכלים אוזני המן. בחג הפורים בארץ, הבנו שנהוג להתחפש לכל מיני דמויות, חיות, עדות ומקצועות שונים ואני התחפשתי לבוכרית (180 מעלות מהמוצא שלי…).

אני בתחפושת כלה בוכרית בחג הפורים 

בין כל הדברים הבודדים שנשארו ועברו את כל התלאות איתנו, הייתה זאת הטלית שאבי התעטף בה בנושאיו עם אמי, וזוג פמוטים מברונזה, אחד מצד אמי ואחד מצד סבתי. הטלית משנת 1937 והפמוטים כנראה מתחילת המאה ואולי לפני כן. הורי הצליחו להביא את הפריטים לארץ במזוודה והם שמורים אצלי עד היום.

הטלית של אבא 

הפמוטים העוברים בירושה במשפחתנו

בגיל 17 החלטתי להתנדב לצבא והייתה זו חוויה מאוד דרמתית להוריי בתור בת יחידה, אבל לבסוף הם הסכימו לחתום על ההתגייסות לצבא. למרות משקלי המועט, התגייסתי ושרתי במודיעין בחטיבה 7.

מחכה לגיוס עם חברות 

החוויה הייתה עבורי מאד קשה בשל ההתנתקות מהבית וכך התחלתי בחיים חדשים שהיו שונים מהתקופה שלפני הצבא.

ביום הגיוס לצה"ל 

במהלך התרגילים הצבאיים פגשתי קצינים בכירים, ואף זכיתי לפגוש את דוד בן גוריון שהגיע לאחד התרגילים בזמן כהונתו כשר הביטחון. במהלך תקופת הצבא הכרתי חברות וחברים חדשים והיה לי מעניין וטוב.

ביום השחרור מצה"ל 

בצבא למדתי שרטוט והדבר היווה עבורי תמריץ (בעקיפין) להמשיך ולעסוק בתחום זה גם כמקצוע לחיים. למדתי "תכנון ערים" בטכניון בתל אביב במסגרת לימודי ערב ואח"כ עבדתי בתכנון בתעשייה האווירית וגם במשרד הפנים, במגוון תפקידים מאתגרים. זכיתי לעבוד בעבודה מאוד מעניינת והכרתי כל עיר וישוב מחדרה ועד גדרה.

בשנת 1962 התחתנתי עם בן זוג מהמם, חבר מהכיתה, יהושע אנג'ל בן סוזנה ובן ציון. בשנת 1966 נולד בני הבכור קובי. לקובי ולאשתו נולדו שלושה ילדים: ניב, דור ועדי. אני מקווה שאזכה להשתתף בנישואים של ניב ודור. בשנת 1970, נולד בני האמצעי ירון. לירון ולאשתו נולדו שלושה ילדים: מאיה, נטע ואיתי. בשנת 1978, נולדה לי בתי הקטנה מירית ולה ילדה אחת אלה, שאיתה אני משתתפת בתכנית "הקשר רב דורי".

הזוית האישית

אלה: אני מאחלת לך סבתא שתמיד תישארי חייכנית, נדיבה, אדיבה, מאושרת ומלאת אהבה לתת! שתמיד תהיי את, לא משנה מה, כי את זה הכי טוב! שתמיד נישאר בקשר למרות הכל! שתמיד תזכרי שכולם אוהבים אותך ופשוט תאהבי את עצמך כמו שאני אוהבת אותך.

שושנה: מאחלת לנכדתי הקטנה אלה הצלחה והגשמת כל רצונותייך ושאיפותייך לכל אורך הדרך, אושר ובריאות.

מילון

סטיפנדיה
מלגת לימודים לתלמידים ציטוטים

ציטוטים

”"לשקר אין רגליים"“