מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אישה של נתינה והתנדבות

סבתי ואני בארוחת בוקר
סבתא יוכי משמאל עם אחותה
סיפורה של יוכי דוברצקי

שמי יוכי דוברצקי, נולדתי בעיר קטוביץ שבפולין, בשנת 1938.

הייתי הבת השניה במשפחה, אחותי הבכורה גדולה ממני בחמש שנים . בתקופת מלחמת העולם השנייה, אבא שלי עזב אותנו בפולין, ויצא לשרת בצבא הרוסי שנלחם בגרמנים – בצבא אנדרס. בהמשך הוא נלחם בכל מדינות המזרח התיכון .

אמי אחותי ואני שרדנו את השואה, כאשר ברחנו מהעיר קטוביץ בהליכה ברגל, בין הכפרים, עד שהגענו ל איכר פולני. בתחילה היינו אמי, אחותי, אני, אמו של אבי ואחותו של אבי, אצל פולני שבטוב ליבו ושל אשתו, החביאו אותנו במשך שנתיים ועשרה חודשים .

לצערי הוא סרב להמשיך ולהחביא חמישה אנשים בביתו, ולכן הסבתא והדודה נאלצו לעזוב, ועוד באותו הלילה הן נרצחו בידי הגרמנים בשדות ליד הבית. היות והייתי ילדה קטנה אני לא בדיוק זוכרת תקופה זו פרט לסיפורים של אמי .

אבי שלחם בצבא אנדרס האנגלי, הגיע לארץ ישראל ונשאר בה . הוא מצא מקום מפלט ומגורים, כאשר פגש בישראל את אחותה של אימא שעלתה לארץ עם תנועות הנוער, עוד טרם מלחמת העולם השנייה והתיישבה בתל אביב – "דאז אחוזת בית" .

לאחר המלחמה עלינו גם אנחנו אמי אחותי ואני לארץ באניית אקסודוס .אניית מעפילים המוכרת מסיפורי רבים, על התנאים הקשים בה, על הרעב והצפיפות המחלות שחלו העולים, ובעיקר על הטרגדיה שבהגיעם לארץ ישראל, נאלצו הנוסעים להיות מגורשים חזרה. תחילה לקפריסין למחנות מעצר.

למזלי בשל מחלתה של אמי, הורידו אותנו (יחד שלושתנו) בישראל ומיד הועברנו לעתלית – מחנה פליטים עולים. לאחר תקופה בה שהיתי במחנות עולים בעתלית, עברנו לגור בתל אביב.

המפגש הראשון שלי כילדה עם אבי, היה בעתלית דרך גדר. הוא חיפש ברשימות העולים לארץ ומצא את שמות שלושתנו. מפגש שלא אשכח לעולם. שוחררנו מהמחנה ועברנו להתגורר בתל אביב. כפליטים ממלחמת העולם השנייה, הורי חיפשו כיצד לפרנס אותנו ולדאוג לחינוך שלנו. אבי עבד במפעל טקסטיל ואמי טפלה בנו, אבל בשעות הערב היא תפרה בבית, ומכרה את הבגדים כדי לעזור בכלכלת הבית .

גדלתי כילדה בתל אביב, למדתי בתיכון לתלמידים מצטיינים שהקימה עיריית תל אביב. אז לא כל ילד מעל גיל ארבע עשרה, יכל היה להמשיך וללמוד, ורוב הילדים יצאו לעבוד בעבודות שונות כדי לעזור להורים : ניקיונות , עזרה לרוכלים בשוק , עבודה בבניין וכדומה .

תלמידים קיבלו את האפשרות להיבחן, ורק אלו שהשיגו הישגים לימודיים גבוהים, קיבלו מילגה להמשך לימודים. היה לי ברור שאם לא אצליח, אין סיכוי שהורי יוכלו לשלם בהמשך על הלימודים שלי, ובהתאם עברתי את המבחנים בהצטיינות.

בתום בית הספר התיכון ,התגייסתי לצה"ל ושרתתי בשלישות הראשית. הבסיס היה בסיס פתוח ולכן ניצלתי את הזמן, ונרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. אני חושבת שכחלק מהחינוך של הורי ניצולי שואה, היה להתקדם קדימה לא להתעכב, ומיד לתכנן את השלב הבא . לימודים אקדמיים .

התקבלתי ללימודים והייתי צריכה לצאת פעמים בשבוע, שעתים לפני הזמן מהבסיס, ולצערי המפקד רב סרן לוין אמר שצה"ל זו לא קייטנה ולא שחרר אותי . הבנתי את המשמעות של התפקיד שלי בצבא, ולכן כמובן שלא ניסיתי להתווכח, או לבקש שוב ושוב את אישורו .

לכן "בלית הברירה" ויתרתי על לימודי המשפטים, ובמקום נרשמתי למכללת לוינסקי להוראה .לא תכננתי ללמוד במסגרת זו, ולכן הרישום שלי היה מאוחר. התקבלתי למרות האחור בהרשמה, בזכות אחותי שהייתה תלמידה באותה מכללה, והיא הייתה מצטיינת. אני זוכרת כיצד שאלו אותי האם אני כמוה, ואם כן אז בוודאי שיקבלו אותי ללימודים. עם סיום שנות השירות בצבא,  התחתנתי עם בעלי שלמה, גם הוא ניצול שואה שהגיע עם דודתו לתל אביב, לאחר המלחמה, ולמד ביד סינגלובסקי ושירת בצה"ל, בל"א מוטס בחיל האוויר, ויחד  עברנו לגור בחיפה. בעלי למד בטכניון הנדסת מכונותֿ ולכן בחרנו לגור קרוב למקום לימודיו.

אני שכבר סיימתי את לימודי וקיבלתי תעודת הוראה , יכולתי לתרום בפרנסת הבית , התקבלתי לעבודה בבית ספר בשלומי בצפון הארץ כמורה, ונסעתי בכל יום מחיפה לצפון כדי ללמד. אני זוכרת שתלמידי היו צעירים ממני בשנתיים שלוש בלבד. עד היום במסגרות שונות אני נפגשת איתם, והם זוכרים אותי כמורה שלהם, ומספרים באהבה על התרומה שלי להם ולבני משפחתם .

בהמשך עברנו להתגורר בנהריה, שם אני מתגוררת עד היום ושם נולדנו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת .

לאחר מספר שנים כמורה החלטתי להמשיך ולהתפתח בתחומים נוספים, ובחרתי בלימודי יעוץ ופסיכולוגיה, באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון. עבדתי כיועצת עם פתיחת בי"ס עמל בנהריה. זה היה אתגר חדש לעסוק ביעוץ לבני נוער בגילאי חטיבת הביניים. במשך הלימודים שלי בחיפה, המשכתי לעבוד במקביל וכמובן לגדל את ילדי .

בהמשך פנו אלי לגבי אופציה ללמוד מנהל. מנהל בית הספר בו עבדתי, זיהה את היכולות המנהיגותיים שלי וההובלה, וחשב שזו אופציה לקידום בשבילי. קיבלתי את ההצעה ולמדתי מנהל חינוכי באוניברסיטת חיפה לתואר שני .

לאחר מכן ניהלתי את ביה"ס האזורי של מטה אשר, ומעלה יוסף בבצת – בית ספר יסודי . אתגר מעין כמוהו, בתקופה של שנות טרור מצפון, והתמודדות לא רק חינוכית אלא גם ביטחונית, כמנהלת בית ספר לילדים צעירים .

לאחר כמה שנים פנו אלי וביקשו שאחזור ואנהל בנהריה. כסגירת מעגל, לאחר שעשור קודם לכן, הייתי מורה בביס אוסישקין בעיר, חזרתי וניהלתי את בי"ס אוסישקין. הפעם כביה"ס קהילתי, מבין הראשונים בארץ. כל קהילת בי"ס תלמידים והורים, פעילה בשיתוף מלא עם ביה"ס מורים, מחנכים ומנהלת. פרויקט ייחודי בו כל בני המשפחה, יחד עם המוסד החינוכי, מקיימים פעילויות רבות לאורך השנה, לא רק לימודים אלא גם מפגשי תרבות חשובים ומקדמים .

בית ספר קהילתי הוא פרויקט חשוב ומשמעותי. זה אפשר לי לבצע פעילויות שונות בבית הספר, שקודם לכן לא היו בו אפשריות רבות, ולקחתי את הנושא בשתי ידיים. קידמתי תכניות רבות ותרמנו לקהילה כולה בדרך זו .

בשנים האחרונות טרם יציאתי לגמלאות, במסגרת עבודתי במשרד החינוך, עבדתי בפיקוח ובקרה מטעם המשרד בירושלים. המרחב בפיקוחי, היה בתי ספר מרמת הגולן ועד חדרה . כלומר כל צפון הארץ ועד מרכזה. זה היה אתגר חדש לבחון בתי ספר, ולא רק לתת להם ציונים, אלא לתרום להם מהניסיון הרבה שיש לי, עזרה בניהול, בגיוס משאבים, בחינוך המורים הצעירים, בבניית תכניות להעצמה של בני הנוער והסגל המחנך .

בכל בוקר יצאתי עם רכבי ונסעתי לכוון אחר, ישבתי בכיתות, ראיתי את ההתנהלות בבתי הספר, למדתי אותם מבפנים ורק לאחר מכן נתתי דעתי, ויעצתי למנהל בית הספר על דרכים לשיפור .

עם פרישתי מהעבודה במשרד החינוך, פנו אלי בבקשה לרכז מתנדבים מטעם תנועת של"מ ( שירות לאומי למבוגר ). לרגע לא היססתי , המספר והגיל בו יוצאים לפנסיה, לא מבטא בשום צורה, את המשך היכולת שלך, לתרום ולעסוק בעשיה, שמקדמת אחרים ותורמת לקהילה .ילדי כבר היו גדולים ויכולתי להמשיך ולתרום .

הקמתי את התנועה בנהריה. כיום אנחנו יושבים במתחם העיריה, עם לשכה משלנו, יש לי צוות מוביל המונה עשרה אנשים. מתנדבים שפרשו ממקומות עבודה שונים, ובחרו כמוני לתת מעצמם ולהוביל בקהילה שלנו עשייה. כרגע יש בתנועה כ780 מתנדבים הפועלים במסגרות שונות .

אני מראיינת כל אדם הרוצה להתנדב למען הקהילה, ומוצאת האם הוא מתאים ולמה . ניסיוני מהעבר בתחומים שונים מחינוך, יעוץ, ניהול ופיקוח, עוזרים לי לזהות באדם המעוניין להתנדב, את היכולות שלו, והמקומות בהם יוכל גם לתרום, וגם ליהנות תוך כדי. לעיתים אני מייעצת גם לגבי המקומות שעדיף ולא יתנדב בהם ופחות מתאימים לו. יחד אנחנו מחליטים באיזו מסגרת ישולב בהתנדבות, בהתאם לכישוריו ובהמלצתי. יש לנו שלושים וארבע אפשרויות שונות להתנדבות כיום . כך שלמעשה קשה מאד למצוא אדם שלא הצלחנו לשבץ אותו, במסגרת מתאימה לו בה הוא נהנה והציבור לו הוא תורם נהנה ממנו .

לפני פרוץ מגפת הקורונה אחת לחודש, קיימנו יום עיון ל 240 המתנדבים במערכת החינוך , הרצאות בנושאים שונים, רפואה, תרבות , חינוך, מדע ואחרים. כמו כן המתנדבים עומדים לרשות העיר בחלוקת מזון , בניקוי חופים, בלווי קשישים ועוד. גם היום בתקופת המגפה, אנחנו ממשיכים לבצע את ההתנדבות, אבל מוגבלים ביציאה לשטח. לכן התרומה היא טלפונית או במפגשי ZOOM . שיחות עם אנשים מבוגרים בודדים, וידוי מצבם הבריאותי, הנפשי , החברתי, ותיקון המצב במידה ומתאפשר, בשיתוף פעולה מלא עם העירייה. לדוגמא במלחמת לבנון השנייה למרות הקשיים העצומים, וההתקפות ללא הפסק על נהריה, עם מאות קטיושות המתנדבים, בעלי ואני עסקנו יום ולילה בדאגה לאזרחים המבוגרים בעיר. דאגנו להביא להם מזון, תרופות, לדאוג למרשמים, להסיע לרופאים דחופים וכל מה שנתבקש.

מצורף למסמך זה רשימת סוגי ההתנדבויות האפשריות בשל"מ נהריה. קצת גאווה: בנהריה, נכון לשנת 2021 זה הסניף הגדול ביותר בארץ ישראל. לאות הוקרה על העשייה לאורך השנים קיבלנו את "אות הנשיא", מהנשיא שמעון פרס ז"ל. קיבלנו את "מגן שר הרווחה" עלהתנדבות בקהילה  ועוד הרבה תעודות הוקרה על מעשינו. אחת לשנה אני עורכת ערב הוקרה למתנדבים, בהיכל התרבות בנהריה, כמובן בשיתוף פעולה ותמיכה של עירית נהריה וראש העיר.

בערב ההוקרה אני מציינת מספר מתנדבים שבלטו באותה שנה, ומעניקה להם תעודות הוקרה על מעשיהם. זה כבוד גדול לעלות לבמה, ולקבל את הפרס בנוכחות ראש העיריה ואנוכי. ואני רואה את כל המתנדבים נרגשים פעם אחר פעם במעמד זה. אחת לשנה אני מברכת כל מתנדב ומתנדב, ליום הולדתו בברכה אישית הנשלחת לו בדואר. חשוב לציין כי המתנדבים הם מגיל שש עשרה  ועד תשעים, וזה מרגש לראות את התגובות של כל אחד ואחד מהם, כאשר הוא מקבל את הברכה .

אני היום בת שמונים ושלוש, ומאושרת שאני מצליחה גם היום לתרום לקהילה.

 

מגיני הוקרה על התנדבות ותרומה לקהילה

הזווית האישית

מיכל – סבתא שלי היא דמות מוכרת מאוד בנהריה. היא וסבא שלי חינכו דורות של נערים ונערות, במסגרת היותם במערכת החינוך, וכמנהלי בתי ספר. אני גאה מאוד להיות נכדתם. אין ספק כי התפקוד של סבתי לאורך השנים, נתן בי את הכוח להתמודד עם כל דבר. אני תמיד שמחה לשמוע סיפורים על עשייה, תרומה, ובעיקר איך היא קשובה לאחרים וצרכיהם. אני מאחלת לעצמי להיות בבגרותי כך. כך גם העולם יהיה ורוד יותר וחיובי יותר.

מילון

אחוזת בית
הייתה אגודה שנוסדה ביפו ב-1906 על ידי קבוצת יהודים ביוזמתו של עקיבא אריה ויס, במטרה לבנות עיר עברית חדשה בארץ ישראל – לימים העיר תל אביב.

ציטוטים

”אני היום בת 83 ומאושרת שמצליחה גם היום לתרום לקהילה .“