מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של סבתא עמליה טל והנכדה שירז

שמי עמליה טל לבית בן-אמוץ. נולדתי בתל-אביב בשנת 1941, בזמן המנדט הבריטי ושבע שנים לפני קום המדינה.

עד גיל 12 גרתי ברח׳ החלוצים בדרום תל-אביב. רחוב זה היה מעין שכונה בפני עצמה וכל השכנים היו כמשפחה אחת גדולה, כולם עזרו זה לזה והיו יחד בשמחה ובצער. אז לא היו מזגנים בבתים וכמובן לא מכשירי טלפון או טלוויזיה. לכן, ברוב ימות השנה היו הדיירים יוצאים למרפסות להשיב את נפשם ואנו הילדים, התרוצצנו ברחוב, שיחקנו תופסת, קלאס, חמש אבנים והחלקנו על סקטים.

אני זוכרת את החיילים הבריטים, כובעים אדומים לראשם, מתהלכים ברחוב העלייה הסמוך. כילדים היינו מתגרים בהם – שרים להם את השיר ״כלניות״ (הכינוי שנתנו להם) זה הרגיז אותם מאד. לעתים קרובות הטילו הבריטים עוצר, כלומר, אסור היה להסתובב ברחוב משעה מסוימת אבל, לנו הילדים העוצר לא הפריע להיפגש מאחר והבתים היו צמודים זה לזה, עברנו מגג לגג וכך ביקרנו זה את זה.

שני אירועים דרמתיים אירעו בארץ בזמן שגרתי בדירה זו. אירועים חשובים ביותר בתולדות ישראל ואירועים אשר השפיעו עלי באופן אישי:

השבת השחורה. –  29 ביוני 1946

הייתי רק בת חמש, אבל שבת זו זכורה לי בבהירות רבה. הבריטים נכנסו לבתים עשו חיפוש ועצרו את הגברים, אמנם לשמחתנו את אבי לא עצרו וסיפור המעשה כך היה:

דירתנו הייתה ממוקמת בקצה מסדרון ארוך שאליו פנו דלתות הדירות. האנגלים הקישו עליהן ולקחו את הגברים, אך כשהגיעו לדלתנו אמר להם אחד השכנים כי זוהי דלת הכניסה לשירותים, הבריטים השתכנעו והלכו. כשהבריטים היו עורכים חיפושים בבתים אחר נשק וכרוזים ומצאו תכשיטים לא היו מהססים לקחת אותם לעצמם. לכן, אימי נהגה לענוד לה, לאחותי ולי את מעט התכשיטים  שהיו לה, כיון שהבריטים לא היו מסירים תכשיטים ענודים, הם החשיבו את עצמם ל״ג׳נטלמנים״. על השבת השחורה נכתבו ספרים ומאמרים.

נשק שנמצא בקבוץ יגור

החלטת העצרת הכללית על תכנית החלוקה. 29 (כ״ט) בנובמבר 1947

יום החלטת העצרת הכללית על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית, חקוק בזיכרוני בבהירות רבה. ישבנו בציפייה דרוכה, בני משפחתי ושכנים שלא היה להם רדיו, סביב רדיו ה״זניט״ שלנו והקשבנו לספירת קולות המצביעים באו״ם. משנודעה התוצאה הסופית, החיובית, נשטפנו שמחה גדולה. כולם נהרו לכיכר המושבות, ושם רקדנו כל הלילה.

הכרזת העצמאות  –  14 למאי 1948 ומלחמת העצמאות

אולם, למרות שהנהגת הישוב והתנועה הציונית קיבלו את התכנית, הערבים לא קיבלו אותה. בן- גוריון שידע שאחרי שהבריטים יצאו מהארץ יחלו מהומות, החליט על הכרזת המדינה ב-14 למאי 1948. גם אירוע זה זכור לי בבהירות רבה. כולנו הלכנו לבית-העם בשדרות רוטשילד, שם נערכה הכרזת המדינה וגם שם רקדנו כל הלילה, אולם כבר למחרת פרצה מלחמת העצמאות לאחר שצבאות כל הארצות השכנות פלשו לארץ ישראל מכל עבר.

אבי הלך להלחם ואנו נשארנו בבית. החלו הפצצות. בביתנו לא היה מקלט, ולכן כשנשמעו אזעקות התכנסנו בדירת הקרקע של שכנינו. אחי היה רק בן שנה וחצי, התינוק היחיד בבית, ואני זוכרת שהשכיבו אותו לישון על שולחן. בשל ההפצצות נאלצנו לשהות בדירה זו שעות ארוכות, ואנחנו הילדים, השתעממו עד מאד.

לא היו אז משחקים וצעצועים, ולכן שיחקנו במשחקים על דפים, כמו ״צוללות״ ו״איקס מיקס דריקס״ וכן בשחמט ובדמקה. כשהורינו לא ראו, היינו עולים לגג הבית, כדי לחזות במטוסים החולפים מעל ראשינו, מנסים לזהות אם הם שלנו או של אויבנו. גם אוכל לא היה בנמצא. במקום שמן הייתה משחה לבנה בשם קוקוזין ואיתה בישלו. קפה לא היה אלא תחליף. אימי הייתה מכינה תמצית תה בקומקומון וכל פעם שמו קצת תמצית ושפכו עליה מים. במקום ביצים הייתה אבקת ביצים ממנה הכינו חביתה. אנו הילדים, קבלנו את המצב, לא היינו בררנים ולא התלוננו.

בתקופה ההיא לא היה לנו מקרר חשמלי, אלא רק מקרר שהכניסו אליו קרח. אהבתי ללכת לקנות קרח מבית החרושת לקרח והייתי מחכה לראות את גושי הקרח הגדולים נפלטים מהתבניות הענקיות ברעש גדול. גם מכונת כביסה לא הייתה לנו ,ומידי יום ראשון ,הייתה אימי מעמידה דוד מים גדול על פרימוס במטבח ובו הכבסים במקל מיוחד הייתה מערבבת ודוחסת אותם לדוד, אך בכל זאת המים היו גולשים ומרטיבים את רצפת המטבח. הפרימוס. טירטר בקול גדול ואני זוכרת את השקט המבורך שהיה משתרר לאחר שכבה.

הזוית האישית

שני אירועים אלו אשר תיארתי, עיצבו את דמותי ואת השקפת עולמי, למרות שלא הבנתי זאת שנים רבות.

א. הקשר שלי למדינה הוא קשר אמיץ וחזק במיוחד. חוויתי תקופה שלא הייתה לנו עצמאות, ששלטו עלינו זרים, לא יכולנו להחליט על שום דבר בעצמנו, החליטו במקומנו והרבה פעמים כפו עלינו מצבים שלא רצינו בהם. מדינת-ישראל, עבורי, היא לא דבר מובן מאליו, מבחינתי הוא נס שהתגשם, ועלינו לשמור על המדינה מכל משמר.

ב. כל השג שמדינת-ישראל השיגה, הוא אחרי מאמץ ועבודה קשה. ממצב של חוסר עברנו למצב של שפע. מדינת ישראל כיום, היא בעלת הישגים כבירים ועלינו לשמור עליהם ולהיות גאים בעצמנו.

ג. מדינת-ישראל היא ערובה ששוב לא תהיה שואה שלכל יהודי בעולם יהיה בית ושלא יהיה עוד מצב שיהודים יצטרכו להיות תושבים מסוג ב׳. לכן בטחונה של מדינת- ישראל צריך להיות בראש סדר העדיפויות.

ד. כילדים היינו מאושרים למרות שחסרו לנו הרבה דברים, רק לעיתים רחוקות קנו לי בגד חדש, את כל בגדי קיבלתי מאחותי הגדולה. למדנו  להסתפק במועט ולא התלוננו. ידענו שחיי הורינו לא קלים והתחשבנו בכך.

לסיכום: צריך לזכור תמיד שמדינת- ישראל היא מבחינת חלום ונס שהתגשמו וחובה עלינו להיות מאוחדים יחד בשמירה עליה , ולהרגיש תמיד , שיש לנו זכות גדולה לחיות בני- חורין בארצנו.