מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"אין דבר העומד בפני הרצון"

סבתא רותי והנכדה אריאל
סבתא רותי בת 16
השיתוק לא שיתק אותי

נולדתי בתאריך 3.11.1952, ט"ו בחשוון תשי"ג, בבית חולים בחדרה, כשמשפחתי גרה בכפר מונש.

אמי הגיעה לבית החולים עם צירים והמיילדת אמרה לה בערב שהיא 'סתם היסטרית', ושהיא הולכת לישון ולא רוצה לשמוע ממנה עד הבוקר. כשדמות סמכותית אומרת לאמא שלי דבר כזה, אפילו אם היא רק אחות מיילדת, היא לא תגיד שום דבר ולא תקרא לה, לא משנה מה יקרה. בבוקר, כשהגיעה שעת ביקור הרופאים, הרופא שאל מה עם אמי, המיילדת אמרה שהיא סתם היסטרית. הרופא ראה שמשהו לא בסדר, הזיז את המיילדת, בדק את אמי ומיד לקחו אותה לחדר הלידה. נולדתי סגולה לגמרי, ללא נשימה וממש ברגע האחרון התחלתי לנשום. עטפו אותי בחיתול לבן, ולאמי היה סיוט במשך שנה שחזר אליה – הפנים השחורות שלי בתוך החיתול הלבן.

בכפר מונש הבתים היו מרוחקים זה מזה ולא היו כבישים. הרבה פעמים אמא שלי הייתה משאירה אותי בלול בחוץ ולוקחת את אחותי, נורית, לחברה, מאחר והיה קשה מאוד ללכת בתוך החולות מבית לבית. הייתי תינוקת וילדה מאוד שקטה אשר מעסיקה את עצמה ולכאורה לא הייתה בעיה. כיום אמי אינה מבינה איך עשתה זאת, אבל אז היא עצמה הייתה צעירה, ולא הייתה לה אמא שתדריך אותה. בגיל 8 חודשים עברנו לגור בכפר ברוך.

אני בעגלה ואחותי הגדולה, נורית, עומדת לידי

כשהייתי בת שנתיים משפחתי עברה להתגורר בטבעון בבית בן שתי קומות ארבע משפחות. אנחנו גרנו בקומה ראשונה. אחותי נורית, שגדולה ממני בשלוש שנים, ואני גרנו באותו החדר. היינו אחיות וחברות מאוד טובות. כשהייתי בת שנתיים וחצי חליתי בפוליו, שיתוק ילדים. שנה קודם לכן, הייתה מגפה של מחלה זו, ורבים חלו בה, כשרוב הנפגעים היו ילדים. בשנה זו, הייתה התפרצות נוספת, קטנה יותר, ועדיין לא היה חיסון או טיפול למחלה. הורים חששו מאוד מהמחלה, זו נחשבה ל 'אחת ממחלות הילדות המחרידות ביותר', כי פגיעתה הייתה קשה. (פוליו / שיתוק ילדים זו מחלה של מערכת העצבים הנגרמת ע"י נגיף פוליו. הנגיף מועבר מאדם לאדם באמצעות מחזור צואה – פה. הסימפטומים לא מופיעים אצל כ 90 אחוז מהחולים בה, אך אם הנגיף חודר למחזור הדם, ניתן לסבול ממגוון רחב של סימפטומים. בכאחוז אחד מההדבקויות חודר הנגיף למע' העצבים המרכזית, פוגע בנוירונים מוטוריים וגורם לחולשה ולשיתוק במע' השרירים. בישראל יוצר החיסון לראשונה בסוף שנות החמישים. את התרכיב הראשון של החיסון פיתח דר' יונה סאלק באמצעות נגיף מומת הניתן בזריקה והותר לשימוש באפריל 1955 בארה"ב, ובשנת 1962 ניתן בארה"ב אישור לשימוש בתרכיב של נגיף מוחלש דרך טיפות שפותח ע"י דר' אלברט סייבין).

הסימנים הראשונים היו דומים לתסמיני דלקת הגרון, ובכל פעם שנורית או אני חלינו, ההורים היו חרדים מהאפשרות שזה עלול להיות שיתוק ילדים. באחד הימים, חומי עלה. הייתי מאוד חלשה ולא פעילה כהרגלי. ואמי הזמינה את רופא הילדים לביקור בית. הרופא בדק אותי, ואמר לאמי לקחת אותי למכוניתו, כדי שייקח אותנו לבית החולים לאחר שיערוך ביקור בית נוסף. כשהגענו לבית החולים, מיד היה ברור שחליתי בשיתוק ילדים. אשפזו אותי במחלקת ילדים, בחדר לבן, ללא תמונות, במיטת תינוקות מברזל לבן. לא יכולתי להניע את ידיי ואת רגליי, שכבתי על גבי כמו בובה. בחדר היו, לפי הזכור לי, שתיים או שלוש מיטות תינוק נוספות. מהחשש להדבקה לא נתנו להורים להיכנס ולבקר את ילדיהם – ההורים היו מגיעים שלוש פעמים בשבוע לשיחה עם הרופא ואז היו עולים למחלקה לנופף לילדיהם לשלום מבעד לחלון. הורי הגיעו לביקור הראשון ונופפו לי לשלום. אחרי שמיררתי בבכי, גמרו אומר בליבם לבוא לשוחח עם הרופא אך לא לנופף לי יותר לשלום, כדי לא להעציב אותי. נכנסתי לדיכאון עמוק והתקשרו מבית החולים לעבודתו של אבי (בזמנו לא היו טלפונים בבית) שאמי חייבת לבוא לשהות לצידי, אחרת לא אשרוד. אך לפני בואה, עליה למצוא מקום לנורית שכן אסור היה לי להיפגש איתה, מהחשש שאעביר לה את המחלה או לילדים אחרים. אף אחד לא היה מוכן לקבל את נורית למשמורת, מהחשש שהיא עלולה להדביק את ילדיהם, גם אם המחלה לא פעילה אצלה. לאחר שיחת הטלפון השלישית מבית החולים, אמי, בצר לה, שיתפה את רופא המשפחה. רופא המשפחה, שהיה נשוי ללא ילדים, אמר לה "מה הבעיה? תביאי אותה אלינו", ואמי פרצה בבכי. הרופא לא הבין מה קרה. בכייה של אמי התפרץ מההקלה כי נמצא פתרון. ומאז אותו יום, נורית חזרה לבית הרופא אחרי הגן, ונשארה אצלם עד שעות הערב, כשאבי שב מעבודתו ולקח אותה הביתה. אבי לא יכול היה להיעדר מהעבודה מאחר ומצבנו הכלכלי היה קשה, והתקופה הייתה תקופת הצנע. (משטר הצנע הונהג ב-1949, ונמשך כעשר שנים, עד 1959, כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה של מדינתנו בתחילת דרכה עם עלייה גדולה מתפוצות הגולה.) אמי הייתה ההורה היחיד שהותר לו להיכנס לחדר ולשהות במחיצתי.

מספר ימים אחרי שאמי הגיעה לבית החולים, מצבי השתפר מאוד, ושוחררתי לביתי לאחר שלושה שבועות מיום אשפוזי. עדיין לא יכולתי לעמוד על רגליי, יד שמאל הייתה משותקת לגמרי ויד ימין הייתה חלשה. חזרתי לשבת בעגלת התינוקות. במהלך שלוש שנים אמי לקחה אותי, באוטובוס, שלוש פעמים בשבוע לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה בחיפה. רגליי ויד ימין התחזקו, בעוד יד שמאל נשארה משותקת עד עצם היום הזה.

אני בתהליכי החלמה

כשהייתי כבת ארבע, החליטו לנתח אותי במרפק שמאל, מאחר והשתמשתי באצבעות יד זו, הרופאים חשבו שיוכלו לחבר שרירים של הזרוע לשרירי האצבעות ולאפשר לי להשתמש ביד. בניתוח התברר שאין לי בכלל שרירים פעילים, ולא יכלו לעשות דבר. התעלומה לשימוש באצבעות יד שמאל נשארה בעינה. בגיל שמונה עברתי ניתוח נוסף בכתף, כדי למנוע 'צניחה' של היד. מאז שאני זוכרת את עצמי התנהלתי ככל הילדים. לא הייתי מוכנה לקבל הנחות או את ההגדרה של נכה. קפצתי על 'סוס' ועל 'חמור' בשיעורי התעמלות, עמדתי על הראש, יצאתי לטיולים עם התנועה… עשיתי את כל מה שהאחרים עשו ויותר. ילדים שלמדו איתי לא שמו לב שיש לי בעיה ביד, למרות שיד שמאל תמיד הייתה רזה יותר ומעט מעוותת, ולבשתי חולצות ללא שרוול. גם בבגרותי לא שמו לב לעיוות בידי. כשהלכתי לחוף הים, ילדים שלא הכירו אותי, קלטו ישר את העיוות, היו בוהים בכתפי ושואלים שאלות. אף פעם לא הייתה לי בעיה להשיב להם, ולהרגיעם שאינני סובלת מכאבים. המקום היחיד שבו הרגשתי מבוכה היה בתנועת הנוער, בריקודי זוגות. אך גם אז תמיד היו בנים 'שווים' שרצו לרקוד איתי. מאחר והשיתוק לא גרם לי להרגיש שונה, אנשים לא התייחסו אליו.

אני שמחה ומאושרת

 טקסט שסבא יחזקאל כתב

בסיום התיכון, ברור היה לי שאני מתגייסת לצבא, אך הצבא סירב לקבל אותי. נלחמתי על גיוסי, ולבסוף גייסו אותי בפרופיל 31, הנמוך ביותר שבו עדיין מגייסים. מאחר והייתי צעירה במחזור שלי, גויסתי במרץ, במחזור של בנות מסמינר, עם עוד בת מכיתתי. לאור זאת, האפשרויות שעמדו בפנינו היו להתנדב ליחידת מורות, או לשרת בשלישות. תמיד חלמתי להיות קרבית רחוק מהבית. באמצע הטירונות לקחו אותי עם בת כיתתי ותיכוניסטית נוספת לבית ספר שדה הר מירון. הציגו בפנינו שבעה ספרים עבי כרס בביולוגיה (היינו בוגרות מגמה ריאלית) אותם היינו צריכות ללמוד תוך שלושה חודשים, כדי להיות מדריכות בבית ספר שדה. לאף אחת מאתנו לא היה כוח ללמוד שוב לאחר הבגרויות, וכך הגעתי להיות מדריכה חברתית בפנימייה בבית ספר חקלאי נהלל. הילדים בפנימייה היו מבתים קשים, חלקם מבחינה כלכלית וחלקם מבחינת האלימות ששררה בהם. התנדבתי ליחידת מורות, כי לשרת בשלישות ולחזור כל יום הביתה לא הייתה אופציה מבחינתי. בחירה זו הביאה אותי לבחור בלימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם פגשתי את רמי, אישי ואהוב ליבי עד עצם היום הזה.

בבגרותי התקשיתי להיות במצב של מוגבלות, ללא שליטה. לדוגמה, כשהייתי חולה התקשיתי לקבל שאינני יכולה לנקות את הבית, ולמרות שזה לא היה קשור לשיתוק, הכרחתי את עצמי לנקותו. נושא השליטה קשור כנראה גם בהיסטוריה המשפחתית שלי (הוריי עברו את השואה באירופה), גם בגלל אופיי (אמי סיפרה שכשהייתי בת שנתיים בלבד, התעקשתי לשרוך את שרוכי נעליי לבדי), וגם בגלל מחלת שיתוק הילדים (חליתי בגיל שנתיים וחצי, כשמשימת גיל זה היא שליטה, ובגיל זה איבדתי אותה לחלוטין).

לאחר הולדתה של בתי הבכורה, ענבר (אמה של אריאל), לא אהבתי לצאת מהבית לבילויים ולהשאירה מהחשש שתפגע ולא אהיה לידה, או שאני אפגע ולא אהיה עבורה. כששיתפתי את אמי בזאת, היא אמרה לי שזה טבעי, ושזה פחד של כל אם. בכל פעם שעזבתי אותה, נפרדתי ממנה כאילו לא אשוב לראותה. כשהיא הייתה כבת שנתיים, הבנתי שהפחד הוא מוקצן גם אצלי, וגם אצל אמי (חוויות של אמי בילדותה וחווית השואה בה איבדה גם את אמה), וחששתי שאני נוטעת גם בה את פחד הפרידה. פניתי לטיפול פסיכולוגי, הייתי בשלושה מפגשים בלבד, לאור העובדה שנסענו ללימודי דוקטורט של רמי. בטיפול נשאלתי על קורות חיי, וסיפרתי על השיתוק בצורה מאוד טכנית. המטפלת שאלה אותי שאלות שעליהן לא הייתה לי תשובה, ולכן פניתי לאמי. בעקבות שיחתי איתה, התחברתי לעצב גדול מאוד שהיה עצור בי. הדבר אפשר לי להבין שהמציאות שלי ושל אמי זו לא המציאות של ענבר, ושפרידה היא לא מסוכנת. בעקבות הבנה זו, ה'פרידות' הפכו להיות קלות יותר עבורי, ואין לי ספק שגם עבור ענבר.

בגיל 52 חליתי בסרטן השד. הכימותרפיה שעברתי החלישה אותי מאוד והרגשתי שהחולשה הפיזית מעוררת בי מחדש  את תחושות העצב, הפחד וחוסר האונים שכנראה חשתי בעקבות השיתוק, בגיל שנתיים וחצי בבית החולים.

בגיל 59, עברתי תאונת דרכים קשה – התדרדרתי עם ג'יפ במדרון תלול מאוד וכתוצאה מכך סבלתי משני שברים ביד ימין, ידי החזקה, ומשבר דחוס בעמוד השדרה. לאחר אשפוז של חודשיים, בו עברתי ארבעה ניתוחים, שבכל אחד מהם היה חשש גדול שאצא משותקת בפלג גופי התחתון, מה שלא קרה, חזרתי הביתה וכחצי שנה הייתי מרותקת למיטה. בתקופת האשפוז, עלתה חרדה גדולה מאוד, עצב וחוסר אונים, שגם הם החזירו אותי לתקופת השיתוק.

כשחזרתי הביתה מבית החולים, אריאל, שהייתה בת שלוש, עלתה לחדר השינה בו שכבתי, עלתה למיטה על ידי והיינו משחקות במשחקי דמיון, מספרות סיפורים ולפעמים, היינו משחקות במחבואים – אריאל התחבאה ואני הייתי שואלת "איפה אריאל? אולי… מתחת למיטה? אולי מאחורי הכיסא? אולי מאחורי הדלת?" עד שהייתי מנחשת. היא תמיד התחבאה ואני הייתי העומדת, או במקרה שלי, ה'שוכבת'. אריאל זוכרת שבכל פעם סיפרתי לה סיפור על דמות שאהבה שהלך וגדל, ובכל פעם הוספנו לסיפור פרטים חדשים. אריאל אהבה אותו מאוד, ועדיין זוכרת את העלילה ואת שמות הדמויות שהמצאנו (לילי, יולי….). כשהבראתי מספיק ויכולתי לרדת ולשכב בחדר האורחים, אריאל לא הייתה מרוצה. היא רצתה אותי לעצמה, בשקט, למעלה וביקשה ממני לעלות איתה לחדר לבד.

כל התמודדות כזו בחיי, אפשרה לי לעבד ולהתחבר לרגשות שהדחקתי, שהיו קשים לי מדי בגיל שנתיים וחצי. השיתוק היה חלק מחיי היום יום שלי מגיל מאוד צעיר, ולכן הדבר היה טבעי עבורי. לא הרגשתי קושי מיוחד. הרגשתי ילדה מאוד 'רגילה' – הייתי מקובלת בחברה, אהבתי שיעורי ספורט (או כמו שאנחנו קראנו להם – שיעורי התעמלות), רקדתי ריקודי עם, הייתי בתנועת נוער ויצאתי לטיולים רבים בארץ ובעולם. טיפסתי על האנפורנה בנפאל, על האוורז בפרו ועל הר קניה, גלשתי בקניונים, חרשתי מדבריות, החלקתי על הקרח, גלשתי בסקי במישור, רכבתי על אפניים ועל סוסים, שחיתי וצללתי. לא היה דבר שרציתי ונמנעתי מלעשותו. נישאתי לאהוב לבי, ילדתי ארבעה ילדים מדהימים שצרפו למשפחתנו עוד ארבעה בני זוג אהובים וזכינו עד כה לשמונה נכדים קסומים. אני עובדת בעבודה מרתקת שנותנת משמעות רבה לחיי, אני מרגישה ברת מזל יום יום בחיי על כל האושר והאהבה שנפלו בחלקי.

הזוית האישית

רותי: זכיתי לזמן איכות עם אריאל שלא יסולא בפז. לראשונה שיתפתי את אריאל ברגעים לא פשוטים בחיי, רגעים של התמודדות שיצאתי מהם מחוזקת, כשכל התמודדות נוספת אפשרה לי להתחבר לרגשות של עצב, פחד, חוסר אונים, להתחבר יותר אל עצמי ולא רק לכוחותי. נהניתי להיזכר באותם רגעים מאושרים ומהנים משותפים שלנו הזכורים גם לה למרות היותה רק בת שלוש. נהניתי מהזמן שלקחנו לעצמנו בסיום כל פגישה כזו.

אריאל: זכיתי לזמן איכות עם סבתי פעם בשבוע, למשך שעה וחצי שלפעמים התארכה לה כשהחלטנו לבלות יחד כאשר בדרך כלל אנחנו נפגשות פעם בשבועיים, ביחד עם כל המשפחה המורחבת. מאוד ריגש אותי לשמוע את הסיפור של סבתי, ואני מקווה שגם לאחר שהפרויקט ייגמר, נמשיך להיפגש בתדירות של פעם בשבוע, ולשתף אחת את השנייה בחוויות יום יומיות.

מילון

סרטיפיקט
אשרת עלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי

ציטוטים

”אחרי כל ירידה יש עלייה“

”בסוף יהיה טוב. אם זה לא טוב, זה לא הסוף“