מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איך קרה שאני נולדתי בקנדה ועליתי ארצה

לארי ושקד
לארי בילדותו
עלייתי והשתלבותי בקיבוץ

המשפחה בפולין

שמי לארי רפופורט, אני בא ממשפחה שרובה נולדה בפולין.

השם רפופורט הוא שם ידוע באירופה של רבנים במשך דורות רבים.

בתמונה שצולמה בפולין לפני כ- 100 שנה, ישראל רפופורט (סבא שלי מצד האב) בצד ימין יחד עם ההורים והאחים שלו. בצד שמאל, הרב טוביה גוטמן רפופורט (הרב סבא שלי) שכתב במשך חייו אנציקלופדיה עברית שנמצאת היום בספריה של הרב קוק בירושלים.

אז איך יצא שאני נולדתי בקנדה?

אבא שלי, לואיס, נולד ב- 1916 בפולין בעירה זקלקוב, עירה קטנה קרובה לעיר לובלין. לובלין היא אחת הערים הגדולות בפולין.

למרות שהשואה הייתה בזמן מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945), ליהודים בפולין לא היו חיים קלים גם לפני השואה.

הייתה הרבה אפליה נגד היהודים בפולין. הקהילה היהודית שם הייתה קהילה ענייה מאוד.

עבור היהודים, החיים בפולין היו קשים ללא הרבה סיכוים לצאת ממעגל העוני והסבל.

המעבר לקנדה

בגלל החיים הקשים בפולין היו הרבה יהודים שעזבו את פולין לפני השואה וניסו להגיע לאמריקה לחיים טובים יותר.

כך היה עם המשפחה שלי וכך בעצם המשפחה שלי ניצלה (כמעט כולה) מפני מאורעות השואה.

הסבא שלי, ישראל רפופורט, עזב את פולין ב- 1920 לאמריקה. הוא השאיר בפולין את אשתו נשה (הסבתא שלי) ואת אבא שלי שהיה אז בן ארבע.

המטרה שלו הייתה להרוויח מספיק כסף באמריקה כדי להביא את משפחתו אליו.

הסבא עבד קשה אבל למד שגם באמריקה הפרנסה לא באה בקלות. בשלב מסוים הוא עבר לעיר טורונטו שבקנדה בתקוה להצליח יותר.

אחרי חמש שנים של עבודה היה לו מספיק כסף להביא את משפחתו לטורונטו.

אבא שלי סיפר לי על ההפלגה הקשה שלו ושל אמו נשה מפולין לקנדה.

נשה הייתה אישה מאוד יפה עם שערות ארוכות עד הרגליים. בימים ההם, היה נהוג לקצר את השערות של הנשים בהפלגות מסיבות היגייניות.

כאשר הגיע התור לגזור את השערות שלה, נשה התחילה לבכות כי היה לה שער כל כך יפה.

אבא שלי סיפר לי שרופא פולני התערב למענה ושכנע את הפולנים לא לגזור את השערות היפות של הסבתא שלי וכך היה.

אבא סיפר לי גם שההפלגה הייתה ארוכה מאוד ושהרבה אנשים חלו בדרך.

עבור אבא שלי, כל התקופה בפולין בלי אבא הייתה קשה מאוד. הוא היה סה"כ בן ארבע שאבא שלו עזב לאמריקה. גם המעבר לקנדה בגיל תשע כלל לא היה פשוט.

המשפחה שלי בקנדה

ב- 1925, אבא שלי הגיע לטורונטו, בגיל תשע, יחד עם אמא שלו נשה.

לסבא שלי הייתה מכולת בטורונטו ואחרי התיכון אבא שלי עבד יחד אתו. אבא פגש את אשתו רוז (אמא שלי) כאשר הוא הביא סחורה מהמכולת למשפחה שלה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אבא התגייס לחיל האוויר הקנדי. הוא שירת בבסיס בהליפקס, עיר במזרח קנדה.

ההורים שלי התחתנו שם ב- 1939.

החתונה של ההורים שלי ב- 1939
ההורים ב- 1975

כל ארבעת הילדים שלהם נולדו בטורונטו.  אחי הבוגר, דוד, נולד ב-1941.

שש שנים לאחר מכן ב- 1947 אני נולדתי.  ב- 1951 נולדה אחותי נורה.  סוזן, האחות הצעירה, נולדה ב- 1955.

מתנדב בקיבוץ חצור 

אחרי לימודי תואר ראשון בקנדה, טיילתי עם שני חברים באירופה. מפני שהיינו שלושה אנשים, היעד הבא נקבע תמיד לפי הרוב  קובע.

אחרי הטיול שלנו ברוב מדינות אירופה, שני החברים שלי רצו לנסוע לישראל. אני לעומת זאת רציתי להמשיך באירופה אבל מפני שהרוב רצו להגיע לישראל כך היה.

הפלגנו במעבורת מיוון לישראל. אני זוכר שכאשר ראיתי את חיפה ואת נוף ישראל הייתה לי הארה ומאוד התרגשתי.

יחד, שלושתנו התנדבנו בקיבוץ חצור בקיץ 1969.

עבדתי בשדה והתאהבתי בחיים בקיבוץ ובקרבה לאדמה. באותו הקיץ התאהבתי גם בארץ.

היו טיולים רבים של המתנדבים בחצור ליעדים שונים בארץ.

באותו ההקיץ, טיילנו גם בסיני עם כיתה יב בטיול שלהם לפני הגיוס לצבא, וזה היה טיול בלתי נשכח.

בקיבוץ, פגשתי חברה ערכית מאוד וצנועה מאוד – כלל לא חומרנית. בחברה הקיבוצית, ערך האדם היה הדבר הכי חשוב.

בניגוד למצב היום, חברי הקיבוץ אז עבדו כמעט כולם בקיבוץ ובעיקר בעבודת כפיים. כל עבודה הייתה חשובה ורחשו כבוד לכל סוגי העבודות.

הקיבוץ היה חברה שהתאימה לערכים שלי ול"אני מאמין" שלי בחיים.

אחרי הקיץ בקיבוץ, חזרתי לטורונטו אבל מאוד התגעגעתי לארץ והתחלתי לתכנן עלייה לישראל ולקיבוץ חצור.

המעבר לארץ ישראל ולקיבוץ

ב- 1971, במקום להתחיל בלימודי משפטים בקנדה כפי שההורים רצו, עליתי ארצה לחצור. ההורים קיבלו את ההחלטה שלי לעלות ארצה מאוד קשה.

אני לפעמים שואל את עצמי מאיפה היה לי את האומץ לעזוב את כל המוכר שלי – קנדה, המשפחה והחברים ולבד לעלות ארצה לחיים חדשים.

כאשר צעירים, אין אתגרים גדולים מדי וקל יותר לקבל החלטות, גם החלטות גדולות. אני סה"כ הלכתי אחרי הלב שלי להגשים חלום שהאמנתי בו – לגור בקיבוץ בארץ ישראל.

בקיבוץ

בקיבוץ, ריכזתי את המסגרייה והייתי אחראי על מערכות האנרגיה השונות של המשק.

במשך השנים, ריכזתי וועדות חינוך, רווחה ובניה והייתי חבר מזכירות.

אחרי לימודי אנרגיה באוניברסיטת תל אביב, ריכזתי את מדור האנרגיה בארגון עובדי המים ועבדתי עם יותר מ- 100 קיבוצים.

שינויים

עם השנים, הקיבוץ וגם המדינה השתנו ולא תמיד לרוחי. בסופו של דבר, הקיבוץ היה צריך להשתנות על מנת לשרוד.

ההפרטה בקיבוץ הביאה צעירים רבים הביתה, מילאה את הקיבוץ בילדים והבטיחה את עתידו.

למרות כל השינויים בקיבוץ וגם במדינה, אין לי חרטות. אני יודע שאני במקום שבו אני רוצה לחיות וצריך לחיות.

כאן בארץ הקמתי את משפחתי האהובה. המשפחה שלי היא הגאווה הגדולה שלי בחיים.

המשפחה שלי בארץ

שני הילדים שלי, בועז ונדב, הם מהנישואים הראשונים שלי לתקווה, בת חצור. לבועז ולאשתו גילי יש ארבעה ילדים. לנדב ואשתו מירי יש שלושה ילדים.

פגשתי את אשתי נאוה ב- 1997 ויחד יש לנו חמישה ילדים וארבעה עשר נכדים.

היום, שנינו גמלאים ומבלים חלק גדול של זמנינו עם הנכדים מחיפה בצפון ועד בית קמה בדרום.

הנכדים הם מרכז החיים שלנו והם שומרים אותנו צעירים.

 

עם שקד

הזוית האישית

לארי – פרויקט הקשר הרב דורי הוא פרויקט חשוב מאוד עבורי. הוא נותן לי הזדמנות להעלות על הכתב את שלבי החיים השונים של משפחתי ושלי. הפרויקט נותן גם לשקדי הזדמנות להכיר טוב יותר את סבא ואת השורשים שלו. בלי הפרויקט, ספק אם דבר זה היה קורה. התיעוד בעבודה זו יעבור לכל הנכדים. יש לי כבוד גדול לעשות את הפרויקט יחד עם שקדי, הנכדה הבכורה שלי.

מילון

אפליה
מונח סוציולוגי המציין הבדלה בין קבוצות חברתיות שונות. אפליה עשויה להיות גם על בסיסים שונים ‏(מגדר, גזע, לאום, דת, גיל...)

ציטוטים

”הלכתי אחרי הלב שלי להגשים חלום שהאמנתי בו – לגור בקיבוץ בארץ ישראל“