מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איזה מזל

אתי ורני בר-נס והנכדה רומי בר-נס
סבתא אתי בר-נס ילדה
איזה מזל שסבתא וסבא נפגשו

איזה מזל שסבתא בלה וסבא מרדכי פגשו במקרה האחד את השנייה, בצ'כיה לאחר השואה. מזל שהם התחתנו וסבתא אתי נולדה להם בתל אביב יפו.

איזה מזל שסבא מרקו שהגיע מבולגריה וגדל במושב בצרון, וסבתא שולמית שנולדה בישראל, נפגשו במושבה מזכרת בתיה, התחתנו וסבא רני נולד בגן יבנה.

איזה מזל שסבא רני פגש את סבתא אתי בלהקת המחול של רמת גן, הם התאהבו, התחתנו, והקימו בית במושב בבצרון. ואיזה מזל שדווקא האבא הזה נולד להם, אבא של רומי – שי.

איזה מזל שסבא מקס שעלה מטוניס לבדו, הכיר את סבתא ארלט שעלתה גם היא מטוניס, והם התחתנו וסבא אריה יהושע נולד בירושלים.

איזה מזל שסבא אורי שנולד בחיפה, וסבתא ציפי שהגיעה כילדה עם משפחתה מצ'כיה הכירו בצבא והקימו יחד משפחה בבאר טוביה והביאו לעולם את סבתא דרי (סמדר).

איזה מזל שסבא אריה וסבתא דרי נפגשו, מצאו חן האחד בעיני השנייה והתחתנו. מזל גדול שאמא שלי גל נולדה להם באילת וגדלה בבאר טוביה.

איזה מזל, שגל ושי נפגשו בבית הספר בבאר טוביה. שי חשב שהיא נחמדה, ואחרי עשר שנים של חברות, הוא הציע לה נישואים. היא הסכימה, הם התחתנו והקימו גם הם בית במושב בצרון.

והכי הכי מזל, שנולדו להם שלושה ילדים: רומי, עומר ועמית.

העץ המשפחתי שלנו

סבתא אתי מספרת:

אמא שלי בלה, אהבה מאוד את נכדיה וניניה. בלה שרדה את השואה, ועברה חוויות רבות וקשות באותם ימים, כשהייתה צעירה מאוד. סבתא בלה הייתה אישה מאוד מאוד חזקה ואופטימית. לאחר השואה היא החליטה שלמרות שאיבדה הרבה כל כך וכנגד כל הסיכויים, היא תמשיך הלאה, היא תמצא את בחיר ליבה, היא תינשא והיא תבנה משפחה ובית בארץ ישראל.

סבתא בלה סיפרה לי הרבה סיפורים ואף כתבה את הכל בספר זיכרונות:

"…הימים ימי מלחמת העולם השנייה, בעיירה שלנו  היו פרעות והתעללויות ביהודים על ידי המקומיים שלא לא כל כך אהבו את היהודים שם. אבא שלי עזב עוד קודם את הבית ויצא לסחור בארצות אחרות בגלל המצב הכלכלי הקשה שהיה אז. מאוחר יותר נאלצתי להיפרד גם מאמי, ולעבור לגור אצל הדודה בעיר הגדולה, שם היה פחות מסוכן בשבילי. אמא שלי נשארה שם והמשיכה לעבוד ולפרנס. בעיר הגדולה – חוסט שמה, באחת מהשבתות כמו בכל השבתות לפני כן, הלכתי לטייל על המדרכה יחד עם חברותי. כנהוג אצל הדתיים, בצד אחד של המדרכה טיילו הבנים, והבנות בצד השני. כך היינו הולכים הלוך וחזור ופוזלים אל הצד השני. לא יכולתי שלא להבחין בבחור הבלונדיני, היפה והמגונדר, שצעד שם בין הבנים, הוא הביט בי בחזרה, ואפילו אמרנו שלום זו לזה. מה שהיה ממש אסור לעשות במשפחות הדתיות. בשבת שאחריה, שוב אותו דבר. הבנות בצד אחד, והבנים בצד השני, שוב מבטים, שוב שלום, והביתה.

שאלתי את בן דודי ארי, שהיה בין הבנים האלה: "מי זה הבחור היפה שאמר לי שלום?"

"רוצה להכיר אותו? "שאל ארי, "הוא חבר שלי מהישיבה". כמובן שהסכמתי.

באחד הימים הייתה חתונה גדולה בשכונה, כולם הוזמנו להשתתף במסיבה. אותו בחור יפה, ניגש אלי והזמין אותי להצטרף אליו כבת זוג, וכשהסכמתי הוא צהל משמחה. רצתי הביתה להתלבש. האמת שלא הייתה לי שמלה ראויה כי הרי זה לא היה הבית שלי, אז "השאלתי" (ללא רשות) שמלה ונעליים מבת דודתי הגדולה, שרי. ואצתי אל המסיבה. כנראה שנראיתי טוב בבגדים הנאים של בת דודתי. ואז כמובן הופיעה גם היא לחתונה. כשהיא גלתה שאני שם ועוד עם ה"בחור היפה", היא רתחה מכעס והוציאה אותי מיד מהמקום. צריך לזכור שאני רק בת 12. אמרתי לה שהוא ממש מוצא חן בעיני, אבל היא אסרה עלי להיפגש איתו. חשוב לזכור שהיא עשתה את זה מתוך דאגה ואחריות.

אני הייתי ילדה שובבה ודי חצופה, ובכל זאת המשכתי להתראות איתו. והוא אפילו לא ידע בת כמה אני… אני כל הזמן מדברת על ה"בחור היפה", אבל את כבר בוודאי מבינה, שהיה זה סבא מרדכי.

כאמור הייתה זאת תקופת מלחמה, הבחורים בעיר גויסו לצבא בזה אחר זה, וביניהם גם סבא מרדכי. נפרדנו לתקופה ארוכה, במשך התקופה הזאת הגעתי למחנה ההשמדה אושוויץ, הייתה זו תקופה קשה, בה איבדתי את הורי וקרובי משפחה נוספים.

המלחמה הסתיימה, והגרמנים הבינו שהרוסים מתקרבים למחנה וזה סופם, הם הוציאו את כל מי ששרד במחנה אושוויץ  למסע רגלי שנמשך בשבילנו ארבעה חודשים בחורף קשה ומושלג, בהליכה רצופה של ימים ולילות. המסע הזה ידוע בהיסטוריה כ"צעדת המוות". דודתי, בת דודתי ואני החלטנו לעשות מעשה, חמקנו מעיני הגרמנים, עזבנו את השיירה, הסתתרנו בצידי הדרך עד שהשיירה עברה. אנחנו בחרנו בחיים.

שרדתי בקושי את הצעדה הזאת יחד עם דודתי מינה ובת דודתי חיה. אבל בסופו של דבר, לאחר מספר תחנות, הגענו להונגריה, שם פגשנו עוד מספר קרובי משפחה ששרדו. ידעתי בוודאות שאמא שלי נספתה, לא ידעתי מה גורלו של אבא שלי. הייתה לי הרגשה טובה ותקווה רבה שלפחות אפגוש שוב את סבא מרדכי. כולם אמרו לי שכנראה הוא לא שרד, אבל אני המשכתי לקוות.

יום אחד, טיילתי עם ארי בן דודי ברחובות בודפשט, צעדו מולנו שני בחורים, עברנו אלו על פני אלו, ואז אני שואלת את ארי: "אתה רואה את מה שאני רואה?" והוא עונה לי "את רואה את מה שאני רואה?", וכשקלטנו הסתובבנו, גם הם הסתובבו וקפצנו זה אל זרועות זה בהתרגשות ושמחה אדירים.

לא האמנו שבאמת נפגשנו שוב, אחרי ששמענו על כל כך הרבה ממשפחותינו וחברינו שלא שרדו. אני כאמור איבדתי את אמי וכנראה גם את אבי, סבא מרדכי אבד את הוריו ושני אחיו. קבענו להיפגש שוב, ובאחת הפגישות החלטנו שאנחנו מתחתנים, ומקימים משפחה, אני רק בת 16 וסבא בן 23. מכיוון שלא היו לי הורים, הדוד שלי דניאל שלקח אחריות עלי, ממש לא הסכים שאנשא בגיל כה צעיר. הוא ביקש ממני להמתין, שאתבגר קצת. ושוב נפרדנו.

במשך הזמן חזרנו לצ'כיה. כל יום שמענו על עוד אחד ועוד אחד ששרד וחזר לעיר. כל פעם שמישהו הגיע, הייתי מגיעה בריצה לראות מי זה, ומקווה בתוך ליבי שהפעם זה יהיה סבא מרדכי. ויום אחד זה קרה. הוא הגיע אלינו לחצר, הבחור היפה, הגבוה והלבוש בגינדור רב. רצתי להתלבש יפה גם אני, והפעם כבר היתה לי שמלה יפה משלי, והזמנתי אותו להתארח אצלנו. דניאל הדוד שלי, היה מאד נבוך כשבקשתי ממנו להזמין את האורח אלינו, אמנם התבגרתי בשנה, אבל עדיין, הייתי רק בת 17. דניאל הסכים ואמר לו "בוא ניפגש…".

הם נפגשו, דיברו ודיברו ודיברו, אני לא יודעת וכנראה גם לעולם לא אדע על מה דברו השניים. ואז יצא הדוד שלי, ואמר: "אם אמא שלך היתה עדיין איתנו, היא בוודאי היתה מאד מרוצה מהבחירה שלך. וכן, אני נותן לכם את הסכמתי להינשא".

התחתנו מהר מאד, בתאריך 3 במרץ 1946.

הכתובה בכתב יד של בלה ומרדכי הופמן

כעבור שנה, בדרכנו הארוכה ורבת התחנות לארץ ישראל, הגענו לוינה בירת אוסטריה, למחנות של אלה ששרדו את השואה. עצרנו גם באיטליה וגם בבלגיה שם נולד יעקב יוסף בנינו הבכור שנקרא של סבא שלי שנרצח בשואה.

תעודת הלידה של יעקב הופמן.

משם הגענו גם לצרפת, שם עלינו על סיפון אניית המעפילים "תיאודור הרצל", הפלגנו בתנאי צפיפות קשים ימים ארוכים, וכשהגענו לחופי הארץ, גילינו שהבריטים סגרו את השערים לעולים, ונאלצנו לחזור על עקבותינו. הפנו אותנו לקפריסין הקרובה למחנה מעבר למשך 7 חודשים.

לאחר מאבק ממושך, שבראשו הגברת גולדה מאיר, שמאוחר יותר היתה ראשת ממשלה, בערב כ"ט בנובמבר הגענו סוף סוף לארץ ישראל באונייה "אושן ויגור" הידועה כ"אניית התינוקות". כ- 600 תינוקות עם הוריהם הצעירים, שורדי השואה, הצטופפנו על סיפון האונייה ופצחנו בהתרגשות רבה בשירת התקווה. לאחר מכן, השתררה שם דממה עזה ויכלו לשמוע רק את בכי התינוקות.

רשימת העולים באניית התינוקות, שלוש השמות שלנו מופיעים השלישיים ברשימה: הופמן (מרטין) מרדכי, הופמן בלה והופמן (יוסף) יעקב.

תעודת העולה של משפחת הופמן

עשרות אנשים, כולל חיילים בריטיים המתינו לנו על החוף. התחלנו לרדת מהאנייה כאשר במקום בעריסות, שמנו את התינוקות בגיגיות כביסה עשויות פח, עליהן רשום שמו של התינוק. הועברנו כולנו ל"מחנה עולים", ל"מעברה" שהקימה הסוכנות היהודית ברעננה.

חשוב מאד לזכור, שכל האירוע הזה קרה יחד עם ההכנות המרגשות לקראת כ"ט בנובמבר, ההצבעה החשובה כל כך שהתקיימה באו"ם, בה הסכימו על תכנית החלוקה שעל פיה תוכרז מאוחר יותר על  הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. אני זוכרת בהתרגשות, שכשהסתיימה ההצבעה לה הקשיבו כולם לרדיו, יצאו כולם לרחובות ופתחו בריקודי שמחה סוערים.

עצרת האו"ם – כ"ט בנובמבר vote on israel-united nations

הסיפור כמובן לא מסתיים כאן, אבל אני כל כך גאה  שזכינו לבנות כאן בית לתפארת, עם ילדיי יעקב ואסתר, עם נכדי  וניני האהובים".

אין ספק שכאן בארץ ישראל התחיל הפרק הטוב של חייהם של הורי. היה להם במה להתגאות. הם הקיפו את עצמם בילדים נכדים נכדות נינות ונינים.

סבתא בלה נפטרה ממחלה בהיותה בת 74 בלבד. סבא מרדכי שהתגורר במושב בצרון לידינו, נפטר בשיבה טובה בגיל כמעט 95, ואת אפילו זכית להכירו.

אני מצדיעה להורי שנאבקו לבדם על מקומם בעולם, שנלחמו על נפשם כדי לשרוד את המחנות, שהגשימו את חלום הציונות האישי שלהם, שזכו לראות ילדים, נכדים ונינים, שניצחו.

סבא רני מספר

אבא שלי מרקו ניסימוב, נולד בשנת 1916 בסופיה שבבולגריה, למשפחה שמקורה בספרד. הוא עלה לארץ בגלל ציונות, כשבדרך לארץ עבר השתלמות קצרה ברומניה, בעבודות חקלאות ואז המשיך לארץ ישראל.

בהתחלה הוא התגורר במושב בית חנן. עבד בפרדסים ובאריזת פירות הדר. לאחר מכן הוא התגייס ל"נוטרים" שהיו שוטרים יהודים בצבא הבריטי שהיה אז בארץ. הבסיס שלהם היה במושבה מזכרת בתיה, ותפקידם היה להגן על הישובים היהודים באזור, ועל הדרך לירושלים. ה"נוטרים" היו בחורים צעירים עליזים ותוססים המעורבים בחיי החברה והקהילה במושבה, וכך נפגשו אמא ואבא שלי שהרי הם סבתא שולמית וסבא מרקו.

סבתא שולמית שנולדה במושבה היתה הצעירה בין עשרת הילדים של סבתא רבתא שרה וסבא רבא אברמיכל רוז'נסקי, שהיו בנים למשפחות שהיו דורות רבים בארץ. בני המשפחה של סבתא שולמית לא אהבו את המפגש בינה לבין סבא מרקו שהיה כבר חייל ו"מבוגר" ממנה, והיא הנערה הצעירה, בת הזקונים המפונקת של המשפחה.

לימים… הם נישאו, בביתם של בני משפחת אושרוב, שהיו איכרים מותיקי רחובות, כשכל בני המשפחה השתתפו בשמחה הגדולה. הם המשיכו להתגורר במזכרת בתיה שם נולד יזהר אחי הגדול. עוד לפני הקמת מדינת ישראל, לאחר שסבא מרקו השתחרר מהנוטרות ומההגנה, הוא אסף סביבו קבוצת חברים שהשתחררו גם הם, ויחד עם משפחותיהם הם הגיעו להתיישב בבצרון, שהיה אז מושב צעיר ובו 20 משפחות בלבד. הם בנו את ביתם במושב ברחוב שמאוחר יותר נקרא "רחוב העקרונים", על שם המושבה עקרון שמשם הגיעו.

בשנה הראשונה להתיישבות במושב בצרון, בה בנו סבתא וסבא את ביתם, הם התגוררו זמנית בצריף קטן בגן יבנה השכנה, שם אני נולדתי. לאחר שעברנו לבצרון, הצטרפו למשפחה, אחיותי הצעירות נעימה ואהובה. באותם ימים בנוסף להקמת המשק החקלאי, סבא מרקו עסק בקליטת עולים חדשים במושבים באזור באר טוביה, ואז החליטו הורי לשנות את שם המשפחה שלנו לשם עברי, וכך הפכנו  ממשפחת "ניסימוב" למשפחת "בר-נס".

היום – 75 שנים מאז שהגיעו סבתא וסבא למושב בצרון, אנחנו – ארבעת האחים לבית בר-נס, מרגישים שהגשמנו את החלום של סבתא שולמית וסבא מרקו. שהמשפחה תמשיך את מה שהם התחילו. כולנו גרים במושב  עם הנכדים והנינים שלהם. וההוכחה לכך היא שאני – דור שני לחקלאים במושב, אבא שלך, הוא דור שלישי ואולי אתם תהיו הדור הרביעי.

הזוית האישית

רומי: נהניתי להיפגש איתכם במפגשים, רק אני ואתם, בלי האחים שלי, בלי ההורים ובלי נכדים אחרים. נהניתי להיות עם סבא בבית התפוצות ולחקור איתכם ביחד על המשפחה, מאיפה הם באו, איך הם חיו, איך הם נפגשו אחרי המלחמה, איך הם עלו לארץ. גם לדעת עוד דברים עליכם וגם להתקרב אליכם יותר.

סבתא אתי: זאת הפעם השנייה שאני משתתפת בתוכנית זו וההתרגשות רבה. חשוב לי מאוד לספר לנכדי את סיפור המשפחות שלנו. לאמא שלי היה הדבר חשוב מאוד לכן היא השאירה לנו את סיפור משפחתה ביומן שהיא כתבה. המפגשים איתך היו חשובים מאוד ומילאו אותי מאוד.

מילון

מחנה עולים או מעברה
מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה - צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות ונהיו למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו.

ציטוטים

”שכשהסתיימה ההצבעה לה הקשיבו כולם ברדיו, יצאו כולם לרחובות ופתחו בריקודי שמחה.“