מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אופה ולא רופא

משה בפעילות משותפת
משה זוהר
סיפורו של משה מקיבוץ רוחמה לראשון לציון

השורשים שלי הם ההורים שלי שגורשו מספרד וחיו בפרס.בשנת 1948
עלינו מפרס ושלחו אותנו לשער העלייה. אחר כך העבירו אותי מעליית הנוער לקיבוץ רוחמה.בקיבוץ רוחמה חילקו אותנו לקבוצות עבודה עפ"י הגיל . שם עבדנו 4 שעות על טרקטור וארבע שעות למדנו. העבודה הייתה בשני ענפים במספוא ובפלחה. מה שהיה מעניין בעבודה זו, שכנער שהגיע מהעיר משכו אותי השדות הפתוחים. עד אז ראיתי נופים אדירים כאלה רק בתמונות. זכיתי לחיות את החיים האלה. כל יום עבדתי בשדה בחריש, בקציר… אז לא היה לנו "קומביין".
 
כאשר הגענו לגיל הבגרות גייסו את כל החברה לצבא ליחידת ה"נחל". לאחר השירות חזרנו למשק והתקבלנו כחברים.
 
מלחמת ששת הימים התחילה, גייסו אותי לצבא, הגעתי למחנה "צריפין" אני עמדתי בתור והפקידה שאלה אותי מה תחום העיסוק שלי ? במקום אופה היא כתבה רופא . הם קראו לי ד"ר משה זוהר . בהתחלה לא הבנתי מאיפה בא הד"ר ?!  לבסוף לאחר שהסברתי שאני אופה שלחו אותי לשארם שם אפיתי לחמים בטבון. שם נשארתי במשך שישה חודשים כי לא היה לי מחליף. הייתי יוצא הביתה אחת לשבועיים בטיסה.
 
בקיבוץ רוחמה חיינו מס' שנים משם עברנו לראשון לציון . כאופה הייתה בעיה של תעסוקה בגלל עודף אופים. דרך קשרים סידרו לי עבודה בבניין. במהלך אחת מעבודות הבניין שבהם השתתפתי,בנינו בניין בעל שלוש קומות. בגמר בניית השלד צנחתי מקומה שלישית למטה. שברתי את עמוד השדרה והייתי שנה בגבס . כאשר החלמתי ולא יכולתי לחזור לעבוד בבניין פתחתי עסק בת"א ברחוב מטלון, רחוב בו יש מרכז מסחרי. כקיבוצניק, לא הפריע לי להיות סוחר.

מילון

קומביין
מכונה המשלבת את משימות הקצירה, הדישה וניפוי התבואה

ציטוטים

”עוד לא אבדה תקוותנו“