מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"אולי בקיבוץ יצליחו לחנך אותך"

עם אשתי היפה מירה אנג'ל בצעירותנו
אני על הסוס בבית הספר החקלאי בעין כרם
הדרך שאבא שלי מצא כדי לשכנע אותי ללמוד

בשנת 1953, למדתי בבית הספר "אליאנס" בירושלים. ילד בן 12. לא תלמיד מצטיין וגם התנאים ללמוד היו קשים בזמנים ההם. חיינו עשר נפשות בחדר אחד, שירותים ומטבח מחוץ לבית, וגם סבתא שלנו גרה איתנו. חוץ מזה הייתי ילד מאוד שובב, מפריע בבית הספר לא לומד כמו שצריך לא מכין שעורי בית וכו'.

יום בהיר אחד הורי נקראו לשיחה בבית הספר. באותה שיחה נאמר להם שלאור ציוני הנמוכים וצורת ההתנהגות שלי, אינני יכול להמשיך ללמוד בבית הספר "אליאנס". הורי נתבקשו למצוא לי מסגרת אחרת. אמרו להם שבית ספר מקצועי יתאים יותר ליכולות שלי. אבא שלי, שהיה איש קשה יום, יצא מוקדם בבוקר לעבודה וחזר עם רדת הערב. יצא מהשיחה כשעננה שחורה מרחפת מעל ראשו. הוא קרא לי לשיחה ואמר לי: "תשמע בן, אני לא משאיר אותך בבית. אני רושם אותך לקיבוץ. שם אולי יצליחו היכן שאני כשלתי בחינוכך". אני לא התייחסתי לאיום הזה ברצינות. אמרתי לעצמי שאבא שלי לא יעשה לי דבר כזה. איזה אבא ירחיק את הילד שלו ממנו וממשפחתו?

והנה מגיעה חופשת הפסח, אבא שלי קורא לי, אורז עבורי תרמיל טיולים ישן ובלוי עם כמה בגדים ואומר לי:  "קדימה, הולכים לרשום אותך לקיבוץ" ואני הייתי בהלם מוחלט, הסתכלתי עליו לוודא כי אינו מתלוצץ עימי, אולם מבטו היה ממני והלאה. בצעד בוטח יצא אל הרחוב והחל מתרחק. בהלם מוחלט ובחוסר ברירה הלכתי אחריו. בדרך כל מיני מחשבות התרוצצו במוחי ופחד לא מוכר מלא את ליבי. כאשר הגענו לירידת עדן פניתי אל אבי ושאלתי אותו: "אבא, איך הלב שלך מרשה לך לרשום אותי לקיבוץ? לקרוע אותי ממשפחתי, מכל מה שאני מכיר ולשלוח אותי כל כך רחוק, תוכל לראות אותי רק אחת לשלושה או ארבעה חודשים. מה? אני כבר לא הבן שלך?" ואז הוא נעצר, הניח את ידו על כתפי וענה לי: "תראה עזרא, אתה הבן הבכור שלי ממך לומדים שאר האחים שלך, אם אתה מתנהג כך בבית הספר, לא לומד ולא מכין שעורים, האחים שלך ילמדו ממך וכולם לא ירצו ללמוד. אני, בתור אביכם יש לי אחריות לעוד שבעה ילדים חוץ ממך ולכן אתה לא מותיר בי ברירה ואני נאלץ להרחיק אותך מהם כהרחקת עשב שוטה מערוגת פרחים".

השתרר שקט ואנחנו ממשיכים בדרך אל "בית יהלום", שם רושמים ילדים לקיבוץ. על מדרגות הכניסה כבר לא יכולתי להחזיק את הצער שמלא את ליבי ופרצתי בבכי. "בבקשה אבא", התחננתי על נפשי "תן לי עוד הזדמנות אחת. אני מבטיח לשנות את דרכי. מבטיח להשתפר. רק אל תעקור אותי מהמשפחה". אבא שלי עצר והתיישב על המדרגות "בית יהלום" פנה אליי ומחה את דמעותיי: "אל תבכה, אתה מבטיח בכל פעם הבטחות שאינך מתכוון כלל לקיים, הרי לא מהיום אנחנו מקיימים את השיחה הזאת…". עצרתי בעדו ועניתי "הפעם זה שונה. מהיום, אם לא אעמוד בהבטחה ולו הקטנה ביותר שלי אז תעשה מה שאתה רוצה: קיבוץ, מוסד, בית ספר מקצועי מה שתחליט אבא לו אתווכח עמך עוד" אבא שלי נאנח, הביט בי בעיניו האפורות וחכך שוב ושוב בדעתו, לבסוף קמה החלטה בליבו: "זו ההזדמנות האחרונה שלך עזרא, אם תאכזב אותי ולא תעמוד בהבטחה שלך אני רושם אותך לקיבוץ. לא יעזרו שוב תחנונים ודמעות". הוא הביט בי לוודא שאני מבין את כובד ההחלטה "בסדר, אמרתי, בסדר, אני מבטיח". התרוממנו יחד מעל המדרגות של "בית יהלום" וחזרנו יחד הביתה בלב קל ותחושה מבשרת טובות.

עוד באותו היום יצאתי אל השכונה וניתקתי קשר עם כל החברים שלי, שהיו מושכים אותי אל מעשי שטות. אחרי החופשה חזרתי בלוויית אבי אל בית הספר. בהתחלה לא רצו לקבל אותי, אך אבי פנה אל מנהל בית הספר ואמר לו "אם אני נתתי לו הזדמנות אחרונה גם אתה חייב לתת לו הזדמנות אחרונה, הוא מבטיח לשנות את דרכיו".

המנהל הערים קשיים אולם אבי, איש חזק ועיקש סירב להשלים ונילחם במנהל ובפקידי משרד החינוך עד שהם השתכנעו להחזיר אותי אל ספסל הלימודים.

ואכן מאותו יום שיפרתי את התנהגותי והתחלתי ללמוד יפה. הכנתי שעורים, אומנם לא בבית כי שם הצפיפות הייתה רבה, כמו שאמרתי עשר נפשות בחדר, אבל מצאתי לי פינות שקטות ברחוב כדי להכין את השעורים ולהתכונן למבחנים ועוד. במהלך השליש השלישי הפכתי לתלמיד מצטיין עם הישגים מעולים וכבר לא דיברו על בית ספר מקצועי או קיבוץ. וכך המשכתי גם בתיכון וגם באוניברסיטה.

על המקום שבו למדתי בתיכון ועל אירועים נוספים שקרו לי אפשר לקרוא בסיפור אחר שתיעדתי עם נכדתי ליאור אנג'ל, כשהיא למדה בבית הספר היסודי – סיפורה של משפחת אנג'ל.

הזוית האישית

עזרא: יש לי הרבה סיפורים אישיים ומשפחתיים מעניינים ושמחתי להעביר אותם לנכדתי ולבני דור הצעיר!

מילון

"ילד חוץ"-
כינוי לילד שלא היה מבני הקיבוץ והצטרף לקיבוצים שבהם הוסדרה לינה משותפת או שהיה בהם מוסד לימוד פנימיתי לילדים מקיבוצי האיזור. ההורים ששלחו את הילדים ללמוד בקיבוץ מסיבות אידאולוגיות וחינוכיות, עשו זאת מתוך מחשבה שזה החינוך הטוב ביותר עבור ילדיהם. מרביתם התקשו בגידול ילדיהם בשל התמודדות עם שכול או היעדרות של אחד ההורים. בהמשך, חלק מהילדים הגיעו ממשפחות במשבר שהתקשו במסגרות העירוניות. ובעיקר נשלחו ילדים שהוגדרו כבעלי יכולת, אך התקשו להסתגל וחוו בעיות אישיות שונות, ולא נמצאה עבורם מסגרת חינוכית מתאימה בעיר.

ציטוטים

”"אתה חייב לתת לו הזדמנות אחרונה, הוא מבטיח לשנות את דרכיו". “