מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהובה אוהבת האדם, האדמה והחיים

ליאון ועומר עם אהובה בביתה
אהובה ובעלה גרשון ז"ל
אופטימיות והגשמה

אהובה נולדה בצכוסלובקיה,  בעיר  מונקיץ', בת למשפחת ברקוביץ. המשפחה הייתה משפחה שמחה ומאושרת, הורים צעירים ויקרים. צ'כוסלבקיה נכבשה ב-1939 ע"י ההונגרים  ובשנת 1939, במלחמת העולם השנייה כל היהודים מאיזור הקרפטים, אוקראינה היום, נשלח לגטאות. גם אהובה נעקרה בילדותה מביתה לגטו בהיותה בגיל  14.

אהובה באה ממשפחה חרדית. בתקופה הקשה שלה בגטו היא הייתה נזכרת בסבא שלה ובברכתו, הסיפור הוא  כזה: סבא שלה היה בא מרחוק, להתפלל עם אבא שלה בבית הכנסת בעיר שלהם. יום אחד אהובה חלתה בטיפוס אז סבא שלה שהגיע להתפלל ביחד עם אבא שלה, עשה תפילת "מי שברך", והברכה ריפאה את אהובה מטיפוס.

אהובה הייתה בהרבה מחנות השמדה בגרמניה, שם איבדה את אמה, אביה, ושלושה אחים, מתוך הארבעה.

לקראת קץ המלחמה כאשר בעלות הברית התחילו ללחוץ על גרמניה הנאצית משתי החזיתות, הנאצים התחילו לעשות את "צעדות המוות".

אהובה השתתפה באחת הצעדות, אהובה מתארת בצער את צעדת המוות ואומרת:  "זה היה ממש גיהינום". לטענתה, עד היום רגליה כואבות בגלל צעדת המוות.  אהובה לא יכלה לשאת יותר את הגיהינום הזה ולכן היא החליטה לברוח מהצעדה. לאחר המלחמה היא חזרה לעירה ופגשה שם את אחיה משה, הניצול היחיד ממשפחתה. אחיה החליט שמקומם בארץ ישראל. היא ואחיה הצטרפו לקבוצת פליטים שקובצה ע"י האונר"א. קבוצת האונר"א, שלחה מטעמה מדריך שיעביר אותם דרך גבולות. בגבולות הקבוצה הייתה צריכה לשחד את השומרים בגבול עם תכשיטים ומשקאות, עד שהגיעו להודינה בגבולות צפון איטליה. בהגעתם לאיטליה (שם היא פגשה את בעלה), ריכזו אותם במחנות בכדי ללמד אותם שפה ולהרגיל בחזרה לחיי חברה נורמליים. אהובה מספרת שלכל מפגש שהיו באים היו מביאים אוכל כי אז אנשים היו מאד רעבים כי הרעיבו אותם במחנות ההשמדה. ההתרגשות הגדולה שלה הייתה כשפגשה את אנשי הבריגדה – חיילים יהודים, שהתגייסו לצבא הבריטי ויצאו לעזור במלחמת העולם השנייה, וכציונים הם רצו  להעביר את שארית הפליטה לישראל.

מאיטליה היא הגיעה עם הקבוצה לפדובה, שם ריכזו אותם להכשרה, הכירו להם את הווי וחיי ארץ ישראל, לימדו אותם שירי ארץ ישראל, הכירו את מסורת ישראל, ארוחות, קידוש בערב שבת ומסיבות עונג שבת.

כעבור בערך כשלושה חודשים הוחלט לעלות לארץ באופן לא חוקי. המועצה היהודית שפעלה מישראל (אז פלשתינה) שלחו אנייה בכדי להעלות את הפליטים לישראל. האנייה נקראה על שם הסופר האיטלקי-יהודי, אנצ'ו סירני. אהובה התרגשה מאד, כאשר שמעה שהם נוסעים לישראל. הם הגיעו לז'נבה ומשם לארץ ישראל. ביום העשירי, האנגלים גילו אותם. אהובה מספרת בהתרגשות: "שכל הלילה נשארנו באנייה שרנו  שירי ישראל והנפנו דגלים".

המארגנים חששו שהם ישארו זמן רב יותר באונייה ולכן מחסני האוכל נשארו פתוחים וכל אחד לקח מה שחפץ בו.

למחרת ב-18.1.1946 לאחר שהבריטים השתלטו על האנייה, הם העבירו את כל העולים  למחנה בעתלית (אז לא העבירו לקפריסין).

משם העבירו אותם למשק עיינות. במשך שנה וחצי היא לומדת עם הקבוצה, את השפה, את מנהגי החיים בישראל, איך לבשל, איך לעבוד בחקלאות וברפת.

כל חודש  עבדה בענף אחר כולל ברפת.

בעיינות על גג בריכת האגירה גרשון ואהובה מימין עם חברים

 

אהובה אהבה מאוד את ענף החקלאות כי הייתה ילדה עירונית ואהבה את השונה, את האדמה, את הצמח ואפילו את הפרות. הפליא אותה בעיקר שלכל פרה היה שם שענתה כשקראו לה בשמה. מטרת בית הספר החקלאי בשנים אלו לכבוש את המולדת, לצאת להגשמה ולבנות את הארץ בכל הענפים הנדרשים.

לאחר שנה וחצי הקבוצה צורפה לארגון האופק, קרוב לרמת הדר לרמתיים, שהיום נקרא הוד השרון. גם שם הם עבדו בחקלאות.

 

אהובה על הסוס של השייך

חמישה עשר איש כולל אהובה וגרשון החבר, יצאו להגשמה בנבטים, אחת מאחת עשרה הנקודות, שעלו לקרקע על מנת לחזק את הישובים מסביב לבאר שבע.

במשך הזמן עברה קורס קשר, חובשות, וירי בנשק. במהלך קורס החובשים הוחלט באו"ם בי"ז בכסלו תש"ח, כ"ט בנובמבר  1948, על הקמת מדינת ישראל. אהובה מספרת: "הייתה שמחה גדולה, שברו צלחות, צעקו "יאסו", צפצופים במכוניות וכו…"

נבטים הותקפה מיד לאחר ההצבעה באו"ם. נבטים הייתה הנקודה הראשונה שהותקפה ע"י הערבים. השמועה שנבטים מותקפת וששניים מחבריה נפצעו הגיעה לאהובה. אהובה חששה מאד שאחד מהם הוא גרשון, חברה ובעלה לעתיד, וביקשה להשתחרר מהקורס על מנת לחזור לנבטים.

תפקידה של אהובה בנבטים היה לחלק תחמושת ואספקת אוכל ל-11 הנקודות. אהובה מספרת שכאשר הם היו נוסעים בין 11 הנקודות, הבדואים היו עושים להם מארבים, אחר כך כאשר בנו את שדה התעופה הראשון, הסיכון בהעברה קטן  והאספקה הייתה רבה יותר.

אהובה זוכרת  שביום הכרזת המדינה, יום שישי  ה-14 במאי 1948, היא ליוותה שיירה שהעבירה אנשים עד לנס ציונה. בשבת בלילה כאשר פתחה עיתון, הכותרת הייתה  "המדינה היא שלנו" והשמחה הייתה רבה מאוד.

באחת מהנסיעות כאשר היו בליווי שיירות ואחיה משה הודיע שהוא מתחתן, גרשון מיד הציע לה גם להתחתן.

על החתונה היא מספרת: "לדאבוני אף פעם לא לבשתי שמלה לבנה, וירח הדבש שלנו היה ליווי שיירות, דרך כל הנקודות למושב בנבטים".

בחודש יוני של שנה זו כאשר הייתה בהריון עם בנה בכורה היא הועברה במטוס לתל אביב. גרשון שנפצע ביד, הגיע מנבטים ולאחר זמן מה נולד בנה שמואל.

מתוך רצון לבנות את המולדת ולעשות את המקסימום, החליטו גרשון ואהובה להתיישב במושב שעומד לקום ליד כפר ורבורג, שנקרא אביגדור. אהובה אומרת שהם בחרו  בחקלאות, כי רצו לתרום מקסימום ולבנות את המולדת.

הם בנו  בכוחותיהם, בעבודה עברית, את אביגדור ועד לבנייתה גרו בבאר טוביה. זוכרת כתקופה יפה. ב-1951 עלינו להתיישבות באביגדור. אהובה אהבה את החברה, את העזרה ההדדית ואת החקלאות. בעלה היה טרקטוריסט והיא ניהלה משק. במשך הזמן נולדה הבת.

בשנת 1957 הם עזבו את אביגדור, מתוך דאגה לבריאותה של אהובה.

הם חזרו  לעיר באר שבע, העיר שאליה היו קשורים עוד מההתיישבות בנבטים. כשהגיעו לבאר שבע, הם גרו שלושה חודשים ברחוב הכותל המערבי, ואז עברו לדירה בשיכון ב' ברחוב בצלאל. ומ-1969 גרים  בדירה בשכונה ג'.

בעלה גרשון החל את עבודתו כחבר  במאפיית דרור. זו הייתה המאפייה ראשונה בבאר שבע. 

 בבאר שבע בשנים אלו, היו מקסימום 1800 אנשים.

אהובה זוכרת שאז: לא היו אולמות שמחות, הכל נעשה בבית, ואחד עזר לשני, וחברות עזרו אחת לשנייה באירועים: בר מצווה ובת מצווה, יום הולדת וחתונות. העשייה המשותפת והעזרה הייתה הזדמנות טובה להכיר אנשים.

פעילות תרבות הייתה בתדירות נמוכה. מידי פעם קונצרט. אמפיתיאטרון לא היה. קולנוע היה עם גג פתוח במרכז העיר. נפתחו שתי מסעדות, הערבה וכסית ששם היה המפגש החברתי. יותר מאוחר נפתחה מסעדה עממית. וכל מי שעבר בבאר שבע עצר במוריס, האוכל היה מאוד טעים אצלו.

העיר הייתה  ללא היה חשמל. בעיר העתיקה היה גנרטור שהגביל את החשמל עד זמן מסוים. חלבן חילק חלב לבתים, בשש  בבוקר דפק בדלת ושפך ליטר לסיר. אח"כ החלב הגיע בבקבוקים, ובערב היינו משאירים בקבוקים עם  כסף, אף אחד לא גנב, תמורת זה השאירו בקבוקי חלב, ליד הדלת.

היופי של היום לא היה. זה היה עלוב וקודר, לא כמו היום, אבל היינו מאושרים, היינו חופשיים, יש לנו מדינה ושמחנו.

אהובה כל חייה, מאז עלייתה ארצה, עסקה בעשייה ונתינה למען מדינת ישראל והחברה בישראל.

במלחמת ששת הימים, היא התנדבה לסייע בטיפול בפצועי המלחמה שהיו זקוקים לעזרה, היא סייעה בהאכלתם ובכל דבר שנתבקשה  מהם לעשות כמו לצלצל למשפחות, ולכתוב מכתבים במקומם.

בשנת 1969 אהובה ממשיכה להתנדב בבית חולים ולאחר מכן התנדבה 17 שנה במכון לפיזיותרפיה. בעלה, התנדב גם במכון לפיזיותרפיה.

היא התנדבה ב"עמך", ארגון להנצחת השואה ולטיפול בניצולי השואה ובני משפחתם.

פעם בשנה היא  מתנדבת לספר את הסיפור בתוכנית "זיכרון בסלון" לסטודנטים.

הסטודנטים מזיכרון לסלון עם אהובה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאהובה ולגרשון  שלושה ילדים, הממשיכים את דרכם בכל, ובעיקר בהתנדבות.

הם התנדבו בבאר שובע, המעניק אוכל חם לנזקקים. בעלה, הבן, והנכדה – שלשה דורות של מתנדבים במקום זה.

שמוליק בנה,  מתנדב גם במשטרה.

מאוד הייתה רוצה שבני הנוער ימשיכו לבנות את הארץ. שיחנכו את הנוער לאהבת  המולדת, להתחבר ולהכיר את המסורת. להוציא נוער לטיולים מחוף לחוף, לצאת לעבודה לאומית בקטיף, ולסייע למשקים. לחנך לערכים של כבוד ואהבה לזולת ולחברם לתנועות נוער.

אהובה וגרשון ז"ל, הגשימו את חזונם. הקימו משפחה לתפארת הממשיכים את דרכם בנתינה, באהבת הארץ ואהבת האדם.

במשפחה שלושה ילדים ,שמונה נכדים ושלושה נינים  

הקשר הרב דורי עם מייסדי העיר  באר שבע שנת תשעח 2018

ראיינו ותעדו: ליאון פשטר, תלמיד כתה י' מהמכללה הטכנולוגית של חיל האוויר

עומר ואזנה: תלמיד כתה י' מקיף ז', בית הספר הרב תחומי רמות.

עריכה לשונית: הגב' נעמי לסקר מתנדבת "ידיד לחינוך" בבאר שבע

עריכה מבנית ועיצוב: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי מחלקת הנוער-כיוונים.

הזוית האישית

הפרויקט העלה לנו את המודעות לגבי העשייה של ראשוני המתיישבים בעיר – המייסדים, שטרחו ובאו לשממה ועשו ממנה עיר לתפארת. העיר הזאת הוגשה  לדור שלנו על מגש זהב בזכותך ובזכות ראשוני העיר. מהמפגשים למדנו יותר על יישוב הנגב, דברים שלא למדנו בבית ספר, על  אחת עשרה הנקודות שמענו בפעם הראשונה מתוך דברייך. הפרויקט תרם לנו בהבנת ההיסטוריה של העיר באר שבע , להבין את ההבדלים בין באר שבע של פעם לבאר שבע של היום. למדנו ממך  על חשיבות ההתנדבות. הבנו שחשוב להתנדב ולתרום לעיר ולמדינה.

מילון

אחת עשרה הנקודות
אחד עשר ישובים שהוקמו להגנת הנגב.

הבריגדה היהודית
חיילים יהודים, שהתגייסו לצבא הבריטי ויצאו לעזור במלחמת העולם השנייה, וכציונים הם רצו  להעביר את שארית הפליטה לישראל.

ציטוטים

”אני את שלי עשיתי עכשיו אתם“