מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבת ארץ ישראל מבטיחה קליטה טובה בארץ

בטקס חלוקת תעודות של כיתה ג'
סבא וסבתא עם דוד אבי (אח של סבתא)
חשיבות תנועת הצופים בהתפתחות של ילדים עולים

שמי פנינה בן זקן, עליתי ארצה מעיר הבירה של מרוקו – רבאט, בשנת 1955, כשהייתי בת 8.

למדתי במרוקו בכיתות א' ו-ב', בין היתר למדנו בבית הספר צרפתית. הוריי היו ציונים ובבית הוריי שמענו סיפורים רבים על ארץ ישראל, אהבת ארץ ישראל תמיד שלטה בשיח המשפחתי. ידעתי כילדה שהחלום של הוריי הוא לעלות ארצה, משום כך שמחתי מאוד כשפעילי הסוכנות הודיעו שאנו עולים ארצה. ההתרגשות הייתה רבה, כל השכנים הגיעו לשמוח יחד אתנו ומיד פצחו בשירה ובריקודים.

עלינו ארצה הוריי, אני וששת אחיי, שאחד מהם היה תינוק קטן. העלייה הייתה בשני שלבים: מרבאט לקזבלנקה שם היינו במחנה כחודש, התנאים היו מאוד קשים. בהמשך, הפלגנו באונייה לעיר מרסיי שבצרפת, גם שם שהינו במחנה וזה לא היה קל. אחרי תקופת המתנה, הפלגנו באונייה "ירושלים" בהפלגתה הראשונה ארצה, זו הייתה אונייה יפה והתנאים היו טובים. ב11 לנובמבר 1955 הגענו ארצה לנמל חיפה.

רוצים לדעת למה כל כך שמחתי לעלות לארץ ישראל?

סיפורים רבים שמעתי על ארץ ישראל בילדותי, בביתי "קופסת הקרן הקיימת לישראל" הייתה חלק מנוף הבית, בקופה זו תרמנו גם אנו הילדים כסף למען שתילת שתילים ובניית הארץ. מהסיפורים בבית למדתי על הקמת המדינה, שמעתי סיפורים על מלחמת השחרור ובמרוקו חגגנו את יום העצמאות לישראל. הכמיהה לארץ התבטאה בהכל, גם בחגיגות ראש השנה וליל הסדר ברכנו: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". כפי שאתם מבינים, כבר במרוקו ידעתי המון על ארץ ישראל כבר אהבתי אותה וציפיתי לעליה ארצה.

מה היה בקרית שמונה?

ב11 לנובמבר בשנת 1955 עברנו מנמל חיפה לקריית שמונה. נסענו כולנו בלילה במשאית שהיטלטלה מאוד כל הדרך. אני זוכרת שנבהלתי מאוד ושאלתי את הוריי איזה כבישים יש בארץ ישראל, תשובת הוריי הייתה: "אנחנו בארץ ישראל זה מה שחשוב, זו המדינה שלנו, היהודים". כשירדתי מהמשאית הבנתי שכבישים לא היו, הכל סביב היה מלא בבוץ, בתי המגורים היו עשויים מפחונים. בתחילה גרנו בפחון קטנטן שכמעט ולא היה בו כלום, במטבח לא היו כיריים של גז, אמי בישלה על פרימוס, שזה מעין גזיה. המסדרון היה גם הסלון, לא היה לנו חשמל והשירותים היו מחוץ לבית.

בהמשך קיבלנו צריף, שם התנאים השתפרו, כבר היו לנו שני חדרי שינה וסלון קטן, וגם ושטח אדמה לגינה – שם הקמנו גינת ירק לירקות וצמחי תבלין. גידלנו בעצמנו עגבניות, פלפלים, קישואים, דלעת ואפילו תירס, הגינה שלנו הייתה גאוות השכונה! לא רק שאנחנו התקיימנו מהירקות הרבים שגידלנו, גם השכנים והחברים של ההורים שלי. ראינו במציאות כיצד גדלים הירקות ואכלנו בריא וללא שום חומרי הדברה.

אך התנאים בישראל היו מאוד קשים: הרהיטים שלנו היו מיטות ברזל עם מזרונים, שולחן לא גדול שהוריי הצליחו לרכוש ממכירה של תכשיטים של אימא שלי. במרוקו לעומת זאת היה לנו בית גדול ומפואר, לאמי היו עוזרות שעזרו לה עם הניקיון, הבישול והטיפול בנו. אני זוכרת שהיו לנו בבית רהיטים ושטיחים מאוד יפים וגם התלבשנו יפה.

בתור ילדים בישראל היו לנו בובות שהוכנו מגרביים וכפתורים, בית בובות שהוכן מקופסאות קרטון, ושיחקנו בחמש אבנים – היו הרבה מאוד אבנים.

איך היה בבית הספר?

בית הספר שלנו היה בביתנים מעץ ובכיתות היה לוח וגיר. לא היו לנו מעבדות, חדר מחשבים או ספריה. המורה לימדה את כל מקצועות הלימוד, היינו בכיתה כ-40 תלמידים מכל מיני מדינות, מעט ילדים "צברים" ותיקים, אבל הסתדרנו מצוין אפילו שבתחילה לא ידענו עברית.

למדנו בבית ספר אחד עד כיתה ח', ואחר כך עברנו לתיכון עד כיתה י"ב, היו רק שתי מגמות: הומנית (תגבור ספרות, היסטוריה ועוד) וריאלית (תגבור מתמטיקה, פסיקה וכימיה). בתיכון למדו אתנו בני מושבים מהסביבה מתוך מגמה לעשות אינטגרציה (מיזוג) בתרבויות וקליטה קלה לעולים החדשים.

במה שיחקנו בהפסקות? מחניים, חמש אבנים, קלאס, תפסוני. לא היו מתקני ספורט בחצר וגם לא אולם ספורט. אחר הצהרים שיחקנו ליד הבתים או שהלכנו לחברים, לא הייתה טלוויזיה, בטח לא סמראטפונים. לטיולים נסענו במשאיות שהיו להם מושבים מעץ, בטיולים של יומיים ישנו בקיץ באוהלים בשטח ובחורף בכיתות בבתי ספר שהיו באזור שטיילנו בו.

שבט "גונן " בצופים – עזר מאוד לילדים העולים להיקלט בארץ

ההשתייכות לתנועת נוער "הצופים" עזרה מאוד לנו, ילדי העולים, להיקלט בארץ, המדריכים דיברו איתנו עברית בשפה גבוהה, שוחחו איתנו על אקטואליה, על האהבה לארץ ישראל, שיחקנו משחקים לגיבוש חברתי והכי חשוב, טיילנו המון בארץ וזה אכן פיתח והגביר אצל החניכים את אהבת ארץ ישראל.

הלכתי לצופים פעמיים בשבוע בימי שני ורביעי, ולפעמים היו לנו פעילויות גם בשישי ושבת. נהניתי מאוד להיות בצופים, בכל החופשות יצאנו לטיולים, ובקיץ היה מחנה קיץ שנקרא "ג'ימבורי", שם פגשתי פעילי צופים מכל הארץ. ללא הצופים לא הייתה לי אפשרות לטייל בארץ ולפגוש בני גילי ממקומות שונים.

הזוית האישית

גלי: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא, למדתי מסבתא המון דברים חדשים: כיצד חיו העולים החדשים בשנים 1955 ועוד. למדתי שהתנאים היו קשים, ללא חשמל ומים זורמים בבתים, באילו צעצועים שיחקו, איך נראו בתי הספר ואיך בילו וטיילו עם בית הספר ובצופים. תודה רבה לסבתא המקסימה שלי שנפגשה איתי בזום וסיפרה לי על תחילתה של ארץ ישראל.

מילון

ציונות
תנועה לאומית ואידאולוגיה התומכת בקיום מדינה המהווה בית לאומי לעם היהודי ובפרט בארץ ישראל. התנועה הציונית, כתנועה לאומית-יהודית, קמה בשליש האחרון של המאה ה-19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה. ציונות כאידאולוגיה נפוצה לא רק אצל יהודים וישנם אף נוצרים-אוונגליסטים ברחבי העולם הרואים עצמם כציונים. (ויקיפדיה)

הקופסה הכחולה
הקופסה הכחולה הוא כינוין של קופות איסוף תרומות עבור הקרן הקיימת לישראל, אשר שימשו הן אמצעי מעשי לגיוס כספים והן כלי חינוכי להטמעת האידאולוגיה הציונית. הקופסה הכחולה הייתה ברבות השנים לסמל ולמותג של הקרן הקיימת לישראל ושל הציונות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בראש השנה וליל הסדר בירכנו: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה“

”בתור ילדים בישראל שיחקנו בחמש אבנים – היו הרבה מאוד אבנים“