מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבה וציונות מבוקרשט לרמת גן

אני ואור נכדי הבכור
הוריי, אחי אבי ואני
מבוקרשט לרמת גן, להגשים את החלום הציוני בארץ ישראל.

אני מירי קרקובר, משתתפת עם נכדי הבכור, אור לינק, בתכנית ה"קשר הרב דורי", בבית ספר "הנדיב" הרצליה.

סיפור המשפחה שלי, הוא סיפור של ציונות ורגשות עמוקים כלפי ארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1953 ברומניה בעיר קלוז. יש לי אח שקוראים לו אבי והוא אחי היחידי.

בשנת 1964 אני ומשפחתי התחלנו את מסענו לארץ ישראל וזאת, לאחר שהמתנו לאישור עלייה לארץ ישראל במשך עשר שניםהדרך היתה קשה וארוכה… במשך שלושה שבועות, מסע שכלל מספר תחנות וההתרגשות והחששות היו גדולים.

בתחילת המסע, טסנו מבוקרשט לאיטליה. שם שהינו בערך כשבועיים ועברנו ממקום למקום, בחוסר וודאות, ממתינים לאונייה שתגיע. מאיטליה המשכנו באוניה לחיפה. המסע בים ארך חמישה ימים. אני זוכרת כילדה, הים היה סוער מאוד, האנשים היו מודאגים מחוסר הוודאות, כולם היו עצבניים וחסרי סבלנות, היו דאגות רבות וחששות לקראת הבאות. לא ידענו לאן מגיעים. חלק מהקבוצה שהגיעו איתנו מבוקרשט נסעו לארצות הברית. אנחנו היינו הציונים שהיה לנו חשוב להגיע לארץ ישראל. ניסו לשכנע את אבא שלי, אבל המטרה שלנו היתה מאוד ברורהכשהגענו, קיבלנו דירה מהסוכנות היהודית בעיר ירוחם. הגענו מאירופה בתנאים אחרים, ראינו שאנשים בישלו בחוץ, לעומת מה שהתרגלנו שאסור היה לאכול ברחוב. הכול היה מאוד שונה.

לאחר שעות מרובות של נסיעה מחיפה, הגענו לנגב. האיזור היה שומם מרוחק ומבודד, ללא עצים ללא פרחים והיה רק חול וחול .לאחר לילה אחד בירוחם, נסענו לרמת גן ומאז אני גרה בה. גדלתי והתחנכתי ברמת גןלמדתי בבית ספר יסודי "בן גוריון" ואחר כך בתיכון "בליך"ההורים שלי עבדו בבית חרושת, אבא שלי עבד בבית חרושת לאומים וברגים, ואנחנו בחופשים, באנו לעבוד כדי להרוויח ולעזור בפרנסה. אמא שלי עבדה בבית חרושת לנעליים שעות מרובות והיה לה מאוד קשה. ברומניה אבא היה נהג במשרה ממשלתית.

סיפור אהבתי

בגיל 16 הכרתי את זאבי בעלי. נפגשנו באחת המסיבות הרבות שהלכתי אליהם ברמת גן. רקדנו ביחד, לאחר הערב המיוחד בו בילינו יחד, הוא ליווה אותי חזרה הביתה, לאחר מכן, במשך שנה שלמה הוא חיזר אחריי. הוא גדול ממני בשנה ולמד בתיכון אחר. התחתנו באמצע השירות. עד היום הוא אהבתי היחידה.

יש לנו שלושה ילדים וחמישה נכדים. כולם גרים בארץ ולא חושבים לרגע לעזוב למרות ההצעות הרבות שהיו לחלקם, לעבור למדינות אחרות. יש לנו שתי סבתות שמלוות אותנו לאורך כל הדרך. הסבתא, שהיא אמא שלי, בורגר אנה, בת 84 וניצולת שואה מרומניה, גרה היום ברמת גן.

הסבתא השניה, מרישה קרקאור, אמו של בעלי, בת 92 גרה גם כן ברמת גן. היא היתה באושוויץ, ובשחרור הגיעה לברגן בלזן והיא ניצולה משם. שתי הסבתות היקרות, עברו תלאות וקשיים בחייהן, היום הן גרות ברמת גן, והן בקשר קרוב ביניהן והן זוכות לתמיכה ואהבה של כל בני המשפחה.

 לפני שלוש שנים, נסענו לברגן בלזן מספר רב של בני משפחה. כל שנה חוגגים את השחרור והשנה, 2015, חוגגים 70 שנה לשחרור. אנחנו מתכננים לנסוע בפעם נוספת כדי להעביר את המסר גם לדור הצעיר.

מילון

אורצ'וק
שם החיבה של אור שאני תמיד משתמשת. הנכד הבכור והאהוב שלי.

ציטוטים

”שתי הסבתות היקרות, עברו תלאות וקשיים בחייהן, גרות ברמת גן, והן בקשר קרוב בתמיכת המשפחה“