מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אהבה במעברת תלפיות ירושלים

רחל בן ארבון היום
רחל ומרדכי ביום חתונתם
סיפור חיים שהיו ואינם

שמי רחל בן ארבון, נולדתי להוריי, שלום ועליזה חמיאס ז"ל, בשנת 1938 בעיר סלא שבמרוקו. אמי ז"ל חוותה טראומה גדולה, היא נישאה לאבי ולא זכתה לחיות אתו לאורך שנים , בגיל 25 הוא נפטר באופן פתאומי. היא נשארה עם שלושה ילדים ובהיריון של אחי רחמים. אחי אברהם, הבן הבכור, עלה לארץ לבדו לאחר שידולים ושכנועים רבים לקבל את הסכמתה של אמי. הוא הגיע לארץ בשנת 1948 וגר במעלה החמישה. בעקבותיו אנחנו הרגשנו צורך לעלות, אמי נלחמה לקבל אישורי עלייה. הבריחו אותנו – את אמי ושלושת הילדים האחרים. הגענו למחנה מעבר בקזבלנקה, שם בדקו את הילדים ואמרו שיש להם גזזת. החזירו את הילדים למרוקו ואת אמי העבירו לארץ לפרדס חנה. אנחנו בכינו מאד והאחראים הבטיחו לנו שהם יבדקו ויעלו אותנו מיד אחרי כן, אבל זה לא התבצע. למזלנו, אחיות של אמי היו במרוקו. חיינו איתן, לקחו אותנו לקזבלנקה, גזזו לנו את השיער וקיבלנו טיפול נגד גזזת עם מנורה כחולה, עד היום יש לי צלקות בראש. ממש התעללו בנו. אחרי כל זה דוד שלי ניסה להעלות אותנו ארצה, הבריח אותנו שוב והגענו למחנה מעבר. שם אמרו שיש לנו תרקום – דלקת בעיניים, ושוב החזירו אותנו לסלה. רק בשנת 1951 העבירו אותנו למחנה וילה-גבי, מחנה בצרפת, ושם הפרידו ביננו. רק בשנת 1952 עלינו לארץ, כל אחד הגיע לארץ למקום אחר. אותי שלחו לקיבוץ כפר בלום, את אחותי לקיבוץ גת ואת אחי לחניתה. הפירוד גרם לכך שאף אחד לא ידע היכן אנחנו.

באחד הימים בא אחי הגדול, אברהם, לבקר את הדוד, שמעון -אח של אמי, בשכונת מוסררה, ואחד מצלפי הלגיון הירדני ירה עליו. הוא הובהל לבית חולים ונפטר למחרת. כאשר אירע הרצח, אחיה של אמי הגיע אליה לפרדס חנה וביקש ממנה לבוא אתו לירושלים, הוא לא רצה לבשר לה שאחי נהרג… רק כשהגיעו לירושלים סיפר לה. אחרי השבעה היא החליטה לעזוב את פרדס חנה ולעבור לירושלים. היא הגיעה למעברת תלפיות. נתנו לה לגור עם מישהי בתוך האוהל ויותר מאוחר עברו לצריף. אמי הייתה אישה יפה ובודדה בארץ, פגש אותה בחור צעיר, חייל בשם שלמה אברג'ל, וביקש ממנה להינשא לו. היא התנגדה ואמרה לו שיש לה שלושה ילדים שצריכים להגיע ממרוקו. הוא אמר לה: "אני מוכן לקבל אותך עם הילדים…", היא לא הסכימה. הוא פנה לאח שלה, שמעון, וביקש ממנו שישכנע אותה להתחתן אתו. הוא הפחיד אותה: "הגברת שנמצאת בצריף תתחתן, ותגיד לך לקום ולצאת … לאן תלכי? כדאי שתתחתני את לפניה". זה מה ששכנע אותה.

היא נישאה לו ונולדו להם שלושה ילדים. כשילדה את הבת הראשונה –דבורה, נודע לה שאני נמצאת בקיבוץ כפר בלום. היא באה אלי לקיבוץ יחד עם בעלה והתינוקת דבורה. המדריכה אסתר פאר אמרה לי: "יש לך אורחים", שאלתי אותה: "מי?", היא אמרה לי: "ההורים שלך". התמוטטתי ולא יכולתי ללכת, שאלתי אותה: "איפה, איפה???", היא אמרה לי: "בחדר". מרוב התרגשות לא זכרתי את הדרך לחדר. הגעתי לחדר, נפלתי על אימא שלי, שתינו התחבקנו ובכינו במשך דקות ארוכות. אימא הציגה בפניי את בעלה ואמרה: "הנה אבא ואחותך הקטנה". אירחתי אותם, ישבנו ודיברנו רבות (הייתי בוועדת חברה, ואחראית על קבלת אורחים למשפחות הילדים של עליית הנוער, לקבוצה שלנו קראו 'חברת העוגן'). המדריך גו' קריידן אמר לי: "את רוצה לצאת לשבת עם ההורים?" – שמחתי מאד. זה היה יום חמישי, נסעתי איתם לסוף שבוע בירושלים במעברת תלפיות. הייתי בקיבוץ ארבע וחצי שנים. כל שבועיים הייתי מגיעה לחופשה אל אימא בירושלים. באחד מימי שישי באתי עם חברתי, חנה דדיה, שגם הוריה גרו במעברה. אמי ביקשה שאבוא איתה לבקר את השכנה שמחה. אמרתי לה שאני לא מכירה וכו'.. היא אמרה: "היא אישה נחמדה וגם קרובת משפחה של אבא" (בעלה של אימא). אני הסכמתי רק אם חנה, חברתי, תבוא איתי. נכנסנו לצריף של הדודה שמחה ואני רואה בחור צעיר שוכב עם פיג'מה, מחלל בחלילית וספרים לידו. זה היה בנה מרדכי. התפתחה שיחה בינינו והוא הציע לנו לבוא אתו, לראות סרט בקולנוע אדיסון (לסרט קראו -"הגשר על נהר קוואי"). בחזרה מהסרט הודינו לו ואמרנו שהיה יפה ונחמד. הוא הציע לנו להישאר ביום ראשון וייקח אותנו לסרט נוסף, אנחנו היינו חייבים לחזור לקיבוץ. אחרי כמה ימים המדריכה מודיעה לי שיש לי אורח, להפתעתי אני רואה את הבחור מרדכי. שאלתי: "מה מעשייך כאן?", הוא אמר לי שהוא בא לבקר אותי. הכרתי לו את חברותיי לקיבוץ ואף עשיתי לו סיור בקיבוץ, סידרתי לו חדר ללינה, אך הוא לא רצה ללכת לישון. ישבנו על ספסל בדשא כל הלילה ודיברנו לאורך כל הלילה. משם התפתחה בינינו אהבה. מרדכי היה חייל במשמר הגבול, הוא חי עם אימא שלו שחיה לבד (היא התגרשה במרוקו) עם ילדיה והתפרנסה מתפירה. הוא היה מסודר מבחינה כלכלית, קיבל מלגה מהצבא. יום אחד, אמר לאמו: "אם תסדרי לי "משהו" אני אקנה לך מכונת תפירה". אמו ידעה מיד שמדובר בלבקש את ידי מהוריי. התארסנו, עזבתי את הקיבוץ ובאתי לגור עם ההורים.

תמונות מהאירוסין של רחל ומרדכי

אימא שלי לימדה אותי לרקום ולהכין את הנדוניה (רקמה על מפות, סדינים, כריות ועוד…). במוצאי שבת היינו יוצאים לרקוד, ואם רצינו לצאת לסרט, אבא היה אומר: "לא! יצאת לרקוד, זהו, אין לצאת שוב!". ואם יצאנו לסרט הוא הקציב לי זמן לחזור לבית. זו הייתה מנטליות של שמירת כבוד וצניעות הבנות של המשפחה. הוריי עזבו את המעברה ועברו לקטמון לרחוב רשב"ג. באחת הפעמים רצינו לצאת לסרט, אבא שלי התנגד ואמר: "אתמול יצאתם, היום תשבי בבית ותכיני את הנדוניה שלך". כאב לי שלא אישר לי לצאת, ישבתי ובכיתי. למחרת בבוקר שמחה, אמו של מרדכי, באה להורים שלי ואמרה להם: "מה קרה? מדוע אתמול הבן שלי חזר עצוב, ישב כל הלילה ובכה, עד כדי כך שקרע את הכר, הרי הם מאורסים?" אבא שלי כעס מאד, הוציא מידיי את כל הזהב שקיבלתי באירוסין, זרק לעברה ואמר: "זהו. נגמר!!!" אימא שלו (שמחה) חזרה לביתה וסיפרה מה שקרה. למחרת בבוקר, ברגע שידע שהוריי יוצאים לעבודה, עמד מאחורי הבית ושרק לי שריקה שהייתה מוכרת לי. יצאתי מהר לקראתו ואז אמרתי לו: "למה באת? ההורים תיכף יגיעו ויהיה בלגן". תשובתו הייתה: "באתי להבריח אותך, לקחת אותך לדוד שמתגורר בבר גיורא". עליתי חזרה לבית, ארזתי מזוודה עם חפצים בסיסיים וירדתי אליו. נסענו באוטובוס לדוד שלי (אחיין של האבא האמיתי שלי). דודי ואשתו קיבלו אותי בשמחה רבה. מרדכי חזר לירושלים ואני נשארתי אצל הדוד במשך שבועיים והוא בא לבקר אותי שם. אמי ואבי החורג לא ידעו היכן אני נמצאת, אבי הלך למשטרה והגיש תלונה שמרדכי הבריח אותי. המשטרה הגיעה אל אמו שמחה, ושאלו אם מרדכי נמצא. אמו נבהלה מאד והתפלאה מדוע המשטרה מחפשת אותו (היא לא ידעה כלום על דבר הברחתי לדוד). היא אמרה שהוא בעבודה במשמר הגבול. השוטר ביקש שברגע שיגיע, שיתייצב בתחנת המשטרה. תוך כדי השיחה של השוטר עם אמו, מרדכי הגיע. הוא היה מוכר להם. הם שאלו אותו "מה שלומך? מה קורה, זה אתה???!!! תגיד לנו איפה הבחורה". מרדכי אמר להם: "אני לא יודע, מהרגע שההורים אמרו שזה נגמר, לא ראיתי אותה". השוטרים ביקשו: "אם תדע או תשמע היכן היא נמצאת תודיע לנו".

ברגע שהשוטרים עזבו, הוא נסע לבר גיורא וסיפר מה קרה. הוא ביקש שאארוז את חפצי ואבוא לאמו, אני התנגדתי אך הוא שכנע אותי שלא יהיה לנו בלגן. עוד הספקנו את האוטובוס שבו הגיע. הוא עשה סיבוב ביישוב, הצלחנו לתפוס אותו חזרה לירושלים. בירושלים, מתוך חלון האוטובוס, ראיתי את אבי מסתובב ונראה שמחפש אותי. הורדתי את ראשי מהחלון, שלא יראה אותי. נסענו למעברה, לאימא של מרדכי. שהיתי שם מספר ימים, לא ידוע לי איך נודע להם שאני שם. דוד יעקב (בעלה של אחות אמי) ושרה (אחותי הגדולה) הגיעו לביתה של שמחה (אימא של מרדכי). אחותי רצה ורצתה לתת לי סטירה, ואז אח של מרדכי (שלמה) אמר להם – 'מי שגבר שיגע בה'. הדוד שלי אמר לאחותי שתירגע ותשב בשקט. הם ישבו ודיברו עם אימא שלו וסיכמו שאני אלך לדוד שלי (יעקב), לבית שלו במוסררה, והבטיח להם שהכל יהיה בסדר ואין מה לדאוג. הייתי אצלו בערך שבוע ואז הוא החליט להזמין את שמחה ואת ההורים שלי במוצאי שבת, אף אחד לא ידע על הפגישה המשותפת. הדוד שלי שכנע והסביר להם שכדאי להחזיר את הזוג ולחתן אותם, לא כדאי שיקרה משהו ואחר כך תצטערו. הוא אמר להם: "אם לא תסכימו, אני אהיה האבא שלה, ומחר- יום ראשון אני לוקח אותם לרבנות פותח תיק ומחתן אותם". להורים לא הייתה ברירה, הם הסכימו. חזרתי לבית בתנאי שלא נוגעים ולא מדברים איתי. ביום ראשון הלכנו לרבנות , בליל חמישי התחתנו. את הקידושין עשינו אצל ההורים שלי בקטמון ומשם הלכנו למעברה ברגל, דרך בית צפפה, ואת משתה וסעודת החתונה עשינו בבית של אימא שלו.

התחתנו ביום רביעי ב- 21 לינואר 1957, בהיותי בת שבע עשרה וחצי ובעלי היה בן עשרים וחצי. נתנו לנו צריף קטן מהסוכנות היהודית, במעברת תלפיות. בקושי היה לנו ריהוט: היו שם מיטה ומזנון קטן, תלינו מעין וילון עם מוט לתליית הבגדים. ביום שבת לכבוד שבת חתן ירד שלג בירושלים. למזלנו היה לנו שמיכות של הנדוניה.

שלג בירושלים

השלג בשבת חתן

אני זוכרת שכשהתחתנתי, לא הייתי יוצאת לקניות, הייתי מזמינה כמו היום בסופר. המוכר שם לי בשק את המצרכים, תפו"א/ סוכר וכו'…, החנווני היה קורא לי: "רחל", והייתי יוצאת לוקחת את הדברים והוא חוזר … כך כל שבוע. מדי פעם היה מגיע עגלון עם חבית ענקית של נפט, היה מצלצל בפעמון וצועק: "נפט , נפט…". כל הילדים במעברה היו רצים לשם. כמו כן מכרו לנו גושים של קרח, היה בלוק של קרח, אותו היו מנפצים לחתיכות ומוכרים. היינו מניחים אותו בארון ששימש כמקרר, שבו אחסנו את מוצרי הבשר והחלב. החלבן היה מחלק ואוסף את בקבוקי החלב, שמנו את הכסף בתוך הבקבוקים הריקים, אם צריך להחזיר עודף היה מניח ליד הבקבוקים המלאים. אני זוכרת את עבדאללה (יהודי עירקי) שהיה מחלק לחם ומביא אותו עד הבית. במעברה היו שכנים שכולם הכירו אחד את השני, היו מעורבים – מרוקאים, תימנים. פרסים, עיראקים כורדים וכו'.. היינו לומדים אחד מן השני.

בית הכנסת הראשון, היחידי שהיה (בית הכנסת קיים עד היום), תיחזק אותו אדון כהן ז"ל… כל בוקר בשעה ארבע בבוקר היה עובר מישהו, צועק 'בית כנסת בית כנסת, סליחות', בהתאם לתקופה ולזמן… כך היה מעיר את כולם לתפילה, גם בעלי היה מתעורר והולך לתפילה.

גרנו במעברה מינואר בשנת 1957 עד 1963. בתחילה גרנו בפחון, אחר כך עברנו לצריף ומהצריף עברנו לבית אמריקאי, עם תקרת רעפים. בבית זה בעלי בנה לי מטבח יפה ודוד שמש מאולתר (פטנט שהמציא בעלי). הוא לקח חבית של נפט, שם עליה זכוכית וכך היו מתחממים המים, הילדים של השכנים היו באים להתרחץ אצלנו. כהכרת טובה על המקלחות, הם שיחקו ושמרו לי על הילדים. כל בית שהיינו בו, בעלי היה משדרג ומשפץ והכל במו ידיו. השכנים היו אומרים לו: "מרדכי, למה אתה מתעייף? מה אתה בונה? הרי זה זמני, החיים במעברה..". הוא היה עונה: "מה אכפת לי, לא יודע מתי נעלה לשיכון, העיקר שאשתי תהנה". במשך שבע שנים אלו במעברה ילדתי את שני ילדיי הגדולים, ציון ורינה. כשהייתי בחודש התשיעי, עברנו לשכונת בקעה שם ילדתי את בתי דורית. היה לנו מאד טוב עם השכנים במעברה, עזבנו אותה רק בגלל שהיו הצפות ושיטפון גדול בדירה, הבית האמריקאי היה מונח בירידה וכל מי הגשמים נכנסו לבית. הייתי קמה באמצע הלילה לתוך שלולית גדולה של מים. הדירה ברחוב רבקה בבקעה הייתה קטנה, חיכינו עד שבמקום המעברה בנו בתים רבי קומות והעבירו אותנו לבית בדרך חברון. חזרנו למקום המעברה, בצורה משודרגת.

נולדו לנו בבית בדרך חברון שבתלפיות עוד ארבעה ילדים: ורד, דרור, רוני ויניב. גידלנו משפחה לתפארת, משפחה גדולה עם נכדים ונינים. ילדים שמוקירים ומערכים אותנו.

עץ המשפחה

בעלי עבר לעבוד במשטרת ישראל ושירת שם עד שיצא לפנסיה. בנוסף הוא היה יושב ראש ועד השכונה (תלפיות) דאג לקהילה ולשכונה, למחוסרי דיור ועוד… עוד דאג לטיפוח ועיצוב של מועדון גיל השלישי בית הקהילה – תלפיות. אחרי כמה שנים הוא נפטר והשאיר חלל גדול במשפחה. אני עבדתי בעיריית ירושלים בתחום רישיונות לעסקים ובשיקום שכונות. במקביל התנדבתי בכלא 4 וכלא 400 (כלא צבאי לגברים ונשים), התנדבתי בקופת חולים בתלפיות למעלה מ-30 שנה ובמועדון הגיל השלישי, בית הקהילה, בתלפיות מזה כארבעים שנה. במועדון זה נפגשתי עם תכנית הקשר הרב דורי ועם תלמידות בית ספר אהבת ישראל בנות.

אנדרטה שהציבו בחצר מועדון הגיל השלישי לזכרו של מרדכי ז"ל כהוקרה על השתדלותו לטיפוח להשקעה במועדון

השלט בפתח חצר המועדון לזכרו של מרדכי
בעלי לפני מותו דאג לטיפוח ועיצוב של מועדון בית הקהילה. במסגרת היותי שותפה ומתנדבת במועדון בית הקהילה, קיבלתי אישור להנציח את בעלי, בחצר בית הקהילה. יצרנו חצר עם גינת נוי מעוצבת ומזמינה לשהות בה וגינה לתבלינים וירקות. כל מי שמגיע למועדון נהנה מהמקום היפה והמטופח.

יש לציין שהחצר שימשה אותנו בתקופת הקורונה כמרחב פתוח להפעלת המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי. עוד לפני כמה שנים הבעתי את רצוני בפני מנהלת הגיל השלישי במועדון, וניס חלפון, להקים שיחזור מעברת תלפיות, עשינו זאת. המנהלת התחלפה ובמקומה הגיעה אפרת פרחי. השנה פניתי אליה וביקשתי לעשות תערוכה של המעברה. היא נענתה בחיוב ובעזרת הסטודנטית מהחוג החברתי קהילתי במכללת אפרתה, שנמצאת בסמיכות למועדון, איילה אברמוביץ, שהתנדבה במועדון ויחד עם עוד נשים במועדון שחיו במעברת תלפיות התחלנו במלאכה. שמענו את זיכרונות הקשישים, צילמנו וכתבנו סיפורים, קטעי זיכרונות. אספנו תמונות, חפצים, פריטים מבתיהם, וכו'…. אפרת ייעדה את אחד החדרים במועדון להקמת התערוכה, התערוכה התקיימה במשך יותר מחודשיים, ובכוונתנו להחזיר אותה שתהא חלק מהמועדון. אפרת, מנהלת המועדון מבקשת להקים במרכז לגיל השלישי בית הקהילה בתלפיות מוזיאון להנצחת העולים ותושבי המעברה. התערוכה הוקמה השנה כפרויקט של הסטודנטית, איילה.

קבוצת הקשר הרב דורי 

רחל בפעילות במועדון עם תלמידות אהבת ישראל

מטעם המכללה שלחו את שמוליק קליין לתעד את התערוכה, מביאה כמה ציטוטים שלו ושל הקשישים: "רחל בן ארבון בת ה-83 שצילמה חלק גדול מהתמונות מתגעגעת לחיי המעברה. "היה קשה. היה לא פשוט אבל הייתה לנו שמחה. הצילומים מספרים סיפור של חיים שהיו ואינם".

עוד נכתב: "בשבוע החם ביותר בשנה נזכרים זקני תלפיות בחום הכבד ששרר במעברת הפחונים שבה גרו עם עלייתם לארץ", "צריף הפח במעברה היה חם כמו תנור", "החום הכבד בצריף עולה גם בצילומים שנעשו לפני כשישים שנה ומוצגים בימים אלו במועדון הקשישים "בית הקהילה" של תלפיות כחלק  מתערוכת צילומים על ימי המעברה." חנניה מלכה: "נתנו לנו צריף 3 על 3 עשוי הכל מפח. בקיץ הוא היה חם כמו תנור ובחורף הוא היה קר כמו מקרר".

"רחל בן ארבון מספרת על הגשמים שבחורף נכנסו לתוך הצריף ועל אביה שהיה סותם את החורים ואת הפתחים שדרכם היה הגשם חודר בעזרת סמרטוטים. מזגנים לא היו אז והחום היה נורא, אבל הייתה אווירה טובה, שמחה בלב ובית פתוח לשכנים". מצורפות תמונות מהתערוכה:

הזוית האישית

רחל: הפעילות של הקשר הרב דורי מבורכת מאד, עוד יותר בתקופת הקורונה: התלמידות הפיחו רוח חיים בקשישות, העלו בנו זכרונות: צחקנו, שרנו והשתתפנו במשחקים כילדים.

מילון

סלא
סלא או סאלי היא עיר נמל בצפון-מערב מרוקו. העיר שוכנת על הגדה הימנית של הנהר בו רגרג, מול עיר הבירה רבאט. האוכלוסייה של העיר מונה כ-800 אלף תושבים נכון ל-2010. בשנות החמישים של המאה העשרים הושקו ההפגנות הראשונות נגד הצרפתים בסלא, מה שגרם למרידות פוליטיות ברחבי המדינה שהביאו בסופו של דבר למרוקו לקבל את עצמאותה מצרפת בשנת 1956. (ויקיפדיה)

ציטוטים

” מזגנים לא היו והחום היה נורא, אבל הייתה אווירה טובה, שמחה בלב ובית פתוח לשכנים“