מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"אבא" שהיה לי מורה ומחנך

ליליאן עם אומיד אורט במפגש התכנית
ליליאן כתינוקת
האירועים שעצבו את חיי

הילדות במרוקו

אני, ליליאן דדון, נולדתי בקזבלנקה מרוקו, בת יחידה. סבתי, תמי זכרה לברכה, גידלה אותי וטיפלה בי בקטנותי. סבתא תמי הייתה אחראית לקחת אותי לגן, ובתום יום הפעילות הייתה מחזירה אותי הביתה. אימי, גאולה, סימי, זכרה לברכה, הייתה עסוקה בפרנסת המשפחה וגם דאגה ללמוד "כתבנות". בהגיעי לגיל שש שולבתי בבית הספר היסודי: "מואזינאון". הצטיינתי בלימודים, וקיבלתי, לרוב פרסי הצטיינות בגין הישגים לימודים גבוהים, וכן על פעילותי החברתית. בבית הספר נחשבתי לבדרנית בקרב חבריי וחברותיי. אחד מהתחביבים הבולטים בילדותי היה שירה. שרתי במסגרת של מקהלה בבית הספר, בכל מיני חגים למיניהם.

הטראומה של ספינת אגוז 

בשכונה, היינו כמה חברות ששיחקנו יחד. לחבורת הבנות הצטרפה, ילדה שקטה וחמודה (חושבת שקראו לה אנט). אחרי סיום המשחקים היינו מתפזרות כל אחת לביתה. יום אחד היא באה וסיפרה לי, שההורים שלה החליטו לעלות לארץ ישראל. ואותי זה לא ממש עניין ! אימי דברה כל הזמן על הגירה לקנדה. כך שלא התייחסתי כל כך לדבריה, ולא התרגשתי מהידיעה, אבל היא לא הפסיקה לדבר על העלייה לישראל. באחד הימים הגעתי לביתה, ושמעתי התלחשויות,ולא הבנתי על מה מדברים. כשהגעתי הביתה, אימי כבר שמעה את הבשורה המרה, על הטביעה של ספינת אגוז, ספינת מעפילים שטבעה באזור גיברלטר. לאחר עצמאותה, מרוקו אסרה על עליית יהודים לישראל, ובמשך השנים 1956-1961 העלייה ממרוקו נערכה באופן חשאי, בעיקר באמצעות המחתרת היהודית במרוקו). לקחתי את העניין מאוד קשה, וזה השפיע על המחשבות שלי. רציתי רק את ארץ ישראל, ולא  קנדה !

העליה לארץ וההשתלבות

סמוך לאירוע של ספינת אגוז, בשנת 1963, עליתי עם אימי, לארץ, היא נקלטה בקיבוץ לביא, ומאחר שהיה לה קשה שלחה אותי ללמוד בפנימייה "ביתנו" שברעננה. לאחר כמה שנים, עברה אימי לרחובות, נשאה שוב, וילדה בת שהיא אחותי.

בפנימייה "ביתנו" למדתי עד כיתה ח'. רוב הבנות היו ממרוקו, אך גם היו בנות ממזרח אירופה, בעיקר מרומניה. בהתחלה, ההסתגלות בארץ הייתה מאוד קשה, היו קשיי השפה. והכל היה שונה. היו לי ציפיות, וגיליתי שזה לא כך. לדוגמה: חשבתי שכולם כאן יהיו דתיים, והייתי בהלם שלא כולם דתיים. לא הכרתי יהודים מעדות אחרות, ולא ידעתי על החלק הזה בהיסטוריה "השואה", הצטערתי לשמוע על מה שעבר על היהודים בעיקר יוצאי אירופה, בתקופת השואה.

בפנימייה, הערצתי את המחנך שלי. הוא השפיע עליי מאוד, אלכסנדר בן נון. כולנו קראנו לו "יהושוע בן נון" או כינינו אותו "אבא". בן-נון היה כמו אבא לבנות הפנימייה. איש חמים וטוב לב. אני זוכרת שכשלא הרגשתי טוב, וכאבה לי הבטן, הוא רץ והביא לי "בקבוק חם". ציפורה, אשתו של בן נון, הייתה המנהלת, ושניהם ניהלו למופת את הפנימייה.

משנותיי אלה, למדתי להכיר את הארץ, אהבתי את הטיולים, במיוחד את הטיול בהר תבור, הירוק, שהזכיר לי את הנופים במרוקו, וכמובן זכור לי הטיול במצדה. העלייה הקשה בשביל הנחש, ההיסטוריה של המקום, כל אלה העשירו את הידע והכרת הארץ, דרך הרגליים.

בסוף כיתה ח' עברתי לכפר חב"ד לפנימייה שהייתה תיכון עד 18. לאחר שסיימתי יב' עבדתי בהנדסת ייצור חישובים ופרמיות במפעל. באחד הביקורים כשבאתי, לבקר את סבתי, הכרתי את בעלי, בנוכחות חברים ללא שידוך, לאחר כשנה התחתנו.

ליליאן עם ז"ל ביום חתונתה

נולדו לי 6 ילדים, חמישה בנים ובת אחת, כיום כולם נשואים. חלקם נמצאים קבע בצה"ל וחלקם עובדים בעיר. כמובן יש לי גם נכדים.

אני גאה במשפחתי, בני יוסי קיבל בזמנו את "אות הנשיא" לנוער מצטיין מתנדב, במעמד נשיא המדינה חיים הרצוג. אני מרוצה שהגעתי לכאן בארץ. אך עדיין קשורה לתרבות שלי במרוקו שהושפעה מהתרבות הצרפתית, ודוברת את השפה הצרפתית, קשה לי להתנתק ממנה, זהו חלק נכבד מעברי, ההווה שלי ומהעתיד.

אות עם הנשיא הרצוג בטקס של הבן יוסי, נוער מתנדב מצטיין
ליליאן עם הנכדים פעילה
בחג החנוכה עם משתתפי "הקשר הרב דורי" בתיכון אורט טכנולוגי קריית גת

כיום אני פעילה במועדון כרמל, ובמסגרת המועדון הצטרפתי לתכנית הקשר הרב דורי בתיכון אורט טכנולוגי. ומידי פעם עובדת כמשגיחה על תלמידים במבחני הבגרות. .

הזוית האישית

ליליאן : כל החוויה הייתה טובה. בזכות התכונית נפתחתי לספר על חיי. על עברי,ולהוריש לדורות הבאים קצת מן ההסטוריה שלנו. הקשר עם התלמידים היה נהדר.

מילון

ספינת אגוז
אגוז (במקור: פִּיסס, Pisces) הייתה ספינה ששימשה לעליית יהודי מרוקו למדינת ישראל, תוך יציאה מארצם בניגוד למדיניותה, שאסרה עליית יהודים לישראל. הספינה פעלה בחשאי, ונודעה בעקבות טביעתה ב-10 בינואר 1961 ואובדן כל 44 נוסעיה, מחציתם ילדים.

ציטוטים

”הצטערתי לשמוע על מה שעבר על היהודים בעיקר יוצאי אירופה, בתקופת השואה.“