מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסע החיים של משפחת אהרוניאן

נעמי הרוניאן ונכדתה שירז
באגי אהרוניאן והנינה שירז
סיפורה של נעמי הרוניאן על משפחתה

הסיפור מתמקד ביום טוב אהרוניאן ובאג'י אליהו הוריה של סבתא נעמי הרוניאן' סבא רבא וסבתא רבתא של שירז הרוניאן.
אני נעמי  בתם של באג'י לבית נסרי ורפאל אליהו ויום טוב אהרוניאן לבית הרב נתנאל והרבנית שהיג'אן. משפחתו של אבי באה לפרס מבבל המקורית. אביו היה דור תשיעי של רבנים ולכן אבי ואחיו עמנואל היו הדור העשירי של רבנים. לפני שהוסמך אבי לרבנות, שירת שלוש שנים בצבא הפרסי ושם הגיע לדרגת קצונה של שלושה כוכבים על הכתף. אני מניחה שהסיבה להתקדמותו בצבא הפרסי הייתה העובדה שהשכיל  בקרוא וכתוב.
 תמונה 1
 
לפי דבריו של אבי ז"ל, הוא שירת כמתרגם לפקודות החיילים הפרסים שלא ידעו קרוא וכתוב. לאחר סיום הצבא, חזר לבית משפחתו. סבי נתנאל, היה רב של קהילה בעיירה שנקראת מיין-דו-אב. פירוש שם העיירה היינו בין שתי נהרות, לפי מיקומה הפיזי של העיירה, בין הפרת והחידקל. בזמן חזרת אבי לביתו, אחיו הגדול עמנואל כבר הוסמך לרבנות, ההסמכה נעשתה על ידי האב (סבי נתנאל), כך זה היה נהוג, לאחר מכן סבי החל להסמיך גם את אבי לרבנות.
 
תמונה 2 
לימים נשא אבי את אמי, ויצאה קריאה מעיר המחוז של אזרביג'אן לרב קהילת המקום. משפחת אבי עברה לעיר טבריז שם הייתה קהילה קטנה של יהודים. אבי כיהן כרב הקהילה אולם בנוסף התערה בחברה המקומית והיה ביחסים טובים מאוד עם ראש העיר שהיה מבאי ביתנו וכן עם ראשי הקהילה הארמנית בעיר שהיו נוצרים. בחגי המוסלמים והארמנים תמיד הוזמנו אליהם ובאותה המידה הם הוזמנו אלינו בחגנו. התגוררנו בבית בעל שלוש קומות, בחצר היה בית הכנסת. הבית כלל מטבחון עם כיור ובו מים זורמים, חשמל, היו מספר חדרי לימוד לילדים שהיו באים בימי שישי שהיה חופש למוסלמים שלא למדו, והם באו ללמוד תורה. בקהילות היהודים בפרס (אזרביג'אן) משרת הרב הייתה רמה ובעלת משמעות. רב הקהילה היה כל יכול, שרת כחזן ורב בית הכנסת, שוחט, מביא בברית מילה תינוקות ורב המקדש זוגות נשואים.
 
העלייה לארץ ישראל
לימים הוריי רצו לעלות לארץ מטעמי ציונות ואהבת ארץ ישראל. הם עזבו את כל מה שהיה להם ונסעו לשדה התעופה בהיחבא. מאחר והיו הוריי דוברי ארמית וטורקית(מקומית) הייתה להם בעיה מאחר ולא יכלו לקבל דרכונים ולכן למוכסים בשדה התעופה אמרו שאנו פליטים מעירק וכך עלינו למטוס הטס לישראל וכך הגענו לארץ הקודש. cab, 1949 , התנאים לא היו כל כך טובים, אך הסתדרנו. בארץ ניסה אבי להמשיך לכהן כרב אך לא קיבל יחס טוב ולכן עבד בכל מיני עבודות על מנת לפרנס אותנו בכבוד. מעולם לא התלונן אבי על גורלו ועל היחס שקיבל בארץ וגם לא על כך שנמנע ממנו לעבוד כרב. הוא עבד בבניין ובחקלאות ואף היה שרת בבית הספר המקומי בישובי התענ"ך.
 
ספרי הקודש 
לצערי בדורנו לא הוסמכו רבנים וגם בדור שלאחריו, אך בדור השלושה עשר לשמחתי החל בהסמכת רב, נכדו של בן דודי-נתן (נתנאל). בבואנו לארץ היו לאבי ספרי קודש רבים ומסמכים בארגז, אך הם נגנבו כבר בשבועות הראשונים לבואנו ארצה.רוב ספרי הקודש היו עטופים בכריכה העשויה בד בתפירת יד מחוספס בעל מספר צבעים, כל ספר בצבע שונה אשר נשכחו עקב העברתם מדור לדור.
 
לימים ביקרתי במוזיאון ישראל בירושלים ושם תפס את עיני בביתן הספרים ספר קטן שהונח בארון הספרים והיה נראה שהוא אחד מספרי אבי. כולי תקווה שביום מין הימים אזכה לראות את הספר מקרוב ולא דרך זכוכית מפרידה.
 
אבי ז"ל נפטר בשיבה טובה בגיל 94. אימי באג'י בת נסרי ורפאל, זכרונם לברכה, לפי ידיעות לא כל כך מבוססות, נסרי בת אשר וחנה הם פליטים שהגיעו מהאזור הצפוני של אז'רביז'אן.שם משפחתה של סבתי מבית אביה הוא באזבאז, לפי סיפורם הם באו ממש מהצפון הרחוק. משפחת סבתי היו אנשי מסחר ועסקני ציבור, משפחה מאוד עמידה, בעלי רכוש רב, וכן רובם היו בעלי השכלה גבוהה, כמו רופאים וכו'.
 
סבתי סיפרה שכאשר הרוסים גרשו אותם הם הזריקו לחלק מהאנשים המגורשים זריקות שלא ידעו מהם, הרבה אנשים נפטרו לאחר קבלת הזריקה ולא הספיקו להגיע לפרס. משפחת סבי רפאל אליהו בן אסנת ומרדכי, היו כנראה משפחות מקומיות שחיו שם מספר דורות, הם היו בעלי אדמות, כרמים ומטעים, היו להם עובדים מקומיים שטיפלו במטעים ובכרמים.בעונות של קטיף היו מייבשים על הגגות חלק מהיבולים ומאחסנים אותם במרתפים לימות החורף, כמו כן בישלו ריבות, גם חלק מזה אחסנו לימות החורף.
 
המשפחות של אימי באג'י ושל אבי יום טוב לא היו גדולות מאוד, לאימי היו שלוש אחיות ואח, לאבי היו שני אחים ואחות.אימי ז"ל נפטרה בשיבה טובה בגיל 94 לחייה.אימי ז"ל נהגה לומר שנחש לא אוהב שום, והשום צומח לו מעל המחילה. ההסבר לביטוי- אדם שלא אוהב מישהו/משהו ולאחר מכן דבר זה מופיע לו תמיד מול העיניים.
 
אני נעמי אהרוניאן (שם משפחתי מבית הורי) היום נשואה ליאיר הרוניאן בן עמנואל ושרה, יאיר הוא בין דודי מבית אבי ולכן שמות המשפחה זהים.גילי הוא 71, אם ל-4 , שלושה בנים ובת.אלון, אורן, שרי ועמי (עמנואל שם אבי בעלי).   
 
כך ניצלו יהודי העיירה בשואה 
סיפור נוסף שברצוני לשתף הוא בנושא יום השואה.בתאריך 16.4.2015 הוזמנתי לטקס של יום השואה בבית הספר "צליל" שנכדיי לומדים בו. חלקם אף השתתפו בטקס, זה היה מאוד מרגש . אז נזכרתי בסיפור בנושא השואה שסופר במשפחתי: בעיירה שגרו משפחת אבי, הגיע יום אחד המוכתר/ ראש העיר והודיע לדודי (עמנואל) שיש עכשיו הסדר חדש והוא חייב להביא למוכתר את רשימת הרכוש של כל היהודים שבעיירה וגם את רשימת כל שמות היהודים במקום זה (מינדואב) למוכתר, דודי עמנואל סירב .
 
בינתיים הזמן עבר ואז הרוסים נכנסו לאזור וכך ניצלו יהודי העיירה. ואפשר להגיד שכל יהודי אזרביג'אן שבפרס ניצלו מידי הגרמנים שהגיעו לשם. כשהרוסים היו בעיירתנו, באחת השבתות הופיע בבית הכנסת חייל רוסי צעיר וביקש לעלות לתורה ולהתפלל, החייל התפלל בטעמים שהמתפללים במקום התפללו. הקהל היה המום מצורת התפילה של החייל. אבי שאל אותו איך זה שהוא מתפלל בטעמים ובצורה כל כך דומה לתפילתם? החייל אמר שהוא בא מבית יהודי שבילדותו הרוסים לקחו אותו לפנימייה לחינוך, והוא לא יודע מה קרה להוריו, אבל הוא זוכר שהוא בא מבית יהודי וזוכר את התפילות שהתפללו בביתו. לאחר מכן הרוסים עזבו והאזור חזר לקדמותו והיהודים עם המוסלמים והארמנים שהיו באזור, חיו בהרמוניה ובשלווה.
 
העשרה
אזרביג'אן: "הרפובליקה של אזרבייג'ן (באזרית: Az?rbaycan Respublikas?) היא מדינה בקווקז הסמוכה לים הכספי. היא גובלת ברוסיה בצפון, בגאורגיה ובארמניה במערב ובאיראן בדרום. הרפובליקה האוטונומית של נחיצ'יבאן היא מובלעת המצויה אף היא בשליטת אזרבייג'ן ולה גבול עם ארמניה מצפון וממזרח, עם איראן מדרום וממערב, ורצועה קצרה של גבול עם טורקיה מצפון-מערב.
לאזרבייג'ן מורשת תרבותית עתיקה. היא שוכנת בחבל ארץ הנחשב למקור של ציויליזציות עתיקות. היא ידועה כבעלת אחת החברות האיסלאמיות המתקדמות והחילוניות ביותר, ונחשבת לאחת המדינות המוסלמיות בעלות הסובלנות הדתית הגבוהה ביותר
 
תשע"ה   

מילון

אזרביג'אן
אזור המחולק לשני חלקים, חלק שהיה בעבר בידי הרוסים, כיום הוא עצמאי, הבירה היא בקו והחלק השני נמצא בשליטת פרס, עיר המחוז נקראת טבריז.

ציטוטים

”נחש לא אוהב שום, והשום צומח לו מעל המחילה“

הקשר הרב דורי