מאגר סיפורי מורשת

מבצע שלמה

בשנת 1991 החליטו יהודי כפר גונדר שבאתיופיה, לעלות לארץ ישראל במבצע שלמה. סבתי עלתה לארץ עם 7 ילדים ובארץ ילדה עוד שתי בנות לאחר העלייה.

סבתי הייתה גרה עם ילדיה במכמורת, לאחר מכן היא עברה לגור בעמק חפר בקרוונים, המשפחה של סבתא קיבלה קרוואן אחד לכל 9 הנפשות למשך שנה ושמונה חודשים.

בתקופה שבה היא גרה בקרוונים, לסבתא נולדה בבית חולים הלל יפה תינוקת, היא גידלה את התינוקת בקרוואן. הדרך לארץ הייתה קשה הם באו בלי החפצים שהיה להם באתיופיה. סבתי עלתה לארץ בגיל 50. כל היהודים באתיופיה חלמו על ארץ הקודש לעלות אליה מאז ששמעו על הקמת המדינה, זה היה הארץ שלנו הארץ של היהודים. חצי מהמשפחה שלה הגיעו לארץ מסודאן 7 שנים לפני שסבתי הגיעה. היה להם קשה לעלות לארץ מפני שראש הממשלה שלהם ברח לארץ אחרת ועזב אותם. ממשלת ישראל רצתה להעלות אותם לארץ ישראל מפני שהם דאגו להם שלא יקרה להם משהו הם בלי ראש ממשלה ובכל זאת הם יהודים והם צריכים לעלות לארץ הקדושה שלנו.

סבתא נולדה באתיופיה, כשהיא הייתה ילדה, היא לא למדה בבית ספר. הם תמיד עזרו לאמא. בכפר הבנים לא היו משחקים עם הבנות, הם שיחקו במשפחה. הבנים לא היו חייבים להתגייס לצבא, אבל היו פעמים שנציגים מהצבא היו באים ולוקחים את הבנים לצבא.

את הבת הראשונה שלה מרים היא ילדה בבית עם מיילדת. הדרך לארץ הייתה ארוכה, בהתחלה סבתי ומשפחתה הגיעו לכפר גונדר ונשארו שם חודש, לאחר מכן עברו לאדיס אבבה ונשארו שם שנה. כעבור שנה, הגיע המטוס, הוא הגיע בלילה. כולם עלו עליו וטסו לארץ ישראל. באתיופיה להורים של סבתי לא היה להם עבודות רבות לבחור. האמא הייתה עובדת בבית עם הילדים, מכינה אוכל, מגדלת את הילדים ועושה את כל עבודות הבית. האבא היה עובד בחקלאות מגדל חיטה מגדל שעורה ועוד…. כשהילדים התחילו לגדול בגילאים 8-13, הם היו מתחילים לעבוד ולעזור למשל בשמירה על רכושם של אנשים, שמירה על כבשים, סוסים. כשהילדים הגיעו לגיל מבוגר יותר מגיל 13 ומעלה, הם התחילו לעבוד בעבודה שאבא שלהם היה עובד. גם הילדות שהתחילו לגדול התחילו לעזור לאמא שלהם בעבודה, כמו שהבנים היו עוזרים לאבא שלהם. הילדים באתיופיה לא היו מפונקים כמו היום. היה כבוד להורים, כשההורים שלהם היו אומרים משהו זה מה שהיה נעשה. לא כמו היום שכולם מפונקים ואין הקשבה להורים שלהם.

סבתא עם בתה שילדה כאן בישראל

החגים אצלם היו חלק מהחגים שחוגגים כאן בישראל. פסח הם היו מנקים עד שהבית היה ממש נקי. אם מישהו היה חולה הם היו מברכים אותו ומטפלים בו עם תרופות מיוחדות מהטבע, הכל היה טבעי האוכל טבעי, התרופות טבעיות…..

היה להם חתונות הם היו מלקקים את השטר ומדביקים על המצח, מי שלא היה עושה בר מצווה עבור הקהילה הוא לא נחשב יהודי, לא היה בר מצווה אבל כן הייתה חגיגה. לא היה אצלם דבר כזה חברה רק ההורים היו מכירים את הבעלכלה הם היו צריכים להסכים להגיד הוא האחד וזה החתןכלה, גם אצלם היו גירושים אבל בצורה שונה לא היה צריך אישור שהם גרושים פשוט עם הם לא מסדרים אז "שלום שלום היה נחמד אבל אתה לא בשבילי".

הם היו משחקים כדורגל אבל לא היה להם נבחרות היה רק בשביל הכיף, לא היה את כל העולם שיראה איך אנחנו משחקים, הבנות היו משחקות קלאס, שהיא הייתה קטנה היא הייתה עוזרת להכין את האוכל ולהביא את האוכל.

בשבתות כול המשפחה הייתה נשארת בבית. לילדים היה אסור להתרחק מחוץ לבית. הם היו אוכלים שותים ולובשים בגדים לבנים. הייתה סעודה ראשונה,שנייה ושלישית. באתיופיה, ביום שבת היה אסור להתרחק מהבית, סבתא גרה בכפר שרחוק מהבית כנסת ולכן בשבתות היו נשארים בבית ואת התפילות היו עושים בבית. רק בחגים כמו ראש השנה, שבועות, יום כיפור, סוכות אז היו הולכים לבית כנסת, הבית כנסת היה מאוד רחוק אז היוו נשארים לישון שם אצל משפחות שהיו קרובות לשם, לא בהכרח משפחה שהם הכירו את כל האנשים אבל לא היה  משנה גם אם לא הכירו אז הם היו מארחים אותם כמו אברהם ושרה.

שסבתי הגיעה לארץ ישראל היא לא עבדה ורק סבא עבד. הוא עבד בקרן קיימת שלוש שנים.

המאכלים הכי טעימים שסבתא שלי מכינה ואוהבת: "אינג'רה, דאבו, קוסקוס. סבתי ומשפחתה עברו לגור בחדרה בשכונות יוספטל בדירה שקנו וגרים שם עד היום.

החוויה הישראלית של סבתא יהודית

הקשר הישראלי

סבתא יהודית בחרה שאצלם אותה ליד אחד מהקרוונים המשמשים כיתות לימוד. צילמתי מספר תמונות חלקן עם משחק של האור והצל. חלקן שסבתא נראית רחוקה ולבסוף בחרנו יחד את התמונה הזאת.

סבתי סיפרה שכאשר הגיעה עם משפחתה לארץ, הם גרו בעמק חפר בקרוונים. היא הגיעה לכאן עם שבעת ילדיה וכאן ילדה עוד שתי בנות. האושר הגדול שלה הוא ההמשכיות של המשפחה היא מאוד גאה בילדיה ובנו נכדיה.

סבתא הייתה נוכחת בטקס סיום של אחי הגדול – במסע כומתה של חיל חילוץ והצלה. היא גאה להיות כאן בארץ ישראל וגאה בנו.

הזוית האישית

סבתא יהודית יבונד'ג גטה: נהנתי מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי. היה חשוב לי מאוד לשתף את הילדים בחיים שלנו באתיופיה.