מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ברוך בוריס זאבי – אוד מוצל מאש

הריבית דה ריבית- הנקמה המתוקה בנאצים
בוריס בילדותו
סיפור העדות של ניצול השואה –משואה לתקומה : הנצחה, זיכרון והמשכיות

סיפור זה הוא סיפור הנצחה, זיכרון והמשכיות ומספר על חייו, משפחתו והמשכיות קיומו בקרבנו, גם לאחר מותו, של אדם מיוחד במינו: ברוך (בוריס/בוניו) זאבי (וולף) ז"ל 1923-1997.

אב, בעל ובן זוג, סבא, חם וחבר יקר.

דף זה מציג את סיפור חייו של ברוך זאבי: ילדותו לפני השואה, סיפור עדותו במלחמה ולאחריה, העלייה לארץ, הקמת המשפחה ופעליו הרבים והמגוונים. בנוסף הדף מציג את המשפחה הגדלה שהקים ושמתפתחת גם לאחר מותו כנקמה מתוקה בנאצים, מכתבים שנכתבו לו, ספר הנצחה ועוד.

בגוף הסיפור ניתן ללחוץ על הקישורים לקבלת הסיפורים המלאים וסיפור העדות המלא.

זאבי (וולף) ברוך- בוריס (בוניו) נולד ב10.2.23 למשפחת וולף בגלינייני, עיירה קטנה בגליצייה (אז פולין). בן אמצעי להוריו יוסף ופרומה וולף. אח למארקל הבכור ורייזלה הצעירה . בגיל שלוש למד בחדר.

כשהיה בן 13 פיזרו את שלושת הילדים בין קרובי משפחה וכך יצא שעוד לפני פרוץ המלחמה הוא נפרד ממשפחתו ונשלח לדודתו פייגה בחודורוב. הוא חזר לשהות במחיצת משפחתו עוד כשנתיים ואז פרצה המלחמה (מלחמת העולם השנייה).

בוריס החל ב"מסע" ארוך של סבל שהחל במחנה קורוביצה שם עבד בעבודות פרך במחצבה. בשנת 1942, חלה בטיפוס והוחזר לגטו פשמישלני ואז למחנה פלוגוב.

בתאריך 5.12.1942 הגיע למחנה עבודה ביקטורוב. שם כעבור כחצי שנה היה עד למות אביו. ביקטורוב שהה עד 27.8.1943, אז הובל יחד עם עוד 50 בחורים ערום לבורות המוות שחפרו ביערות. בדרכם, התהפכה המשאית, הוא ברח אל היערות ובסוף אוגוסט הפך למנהיג חבורת הפרטיזנים ושכן ביערות עד יולי 1944. בקישור הבא מוצג הסיפור על מות אמו.

אז הצטרף לצבא האדום כחייל ולחם בהרי הקרפטים, שם נפצע. אחר-כך בעודו מדדה על רגלו הפצועה היה בין כובשי ברלין. ב-2 במאי 1945 זכה לחזות בבניין הרייכסטג בוער. בוריס איבד במלחמה את כל משפחתו.

בתום המלחמה חזר לגלינייני. את הלילה הראשון "בילה" בבית הכנסת על הספסל, לילה משמעותי מאוד עבור בוריס והחלטותיו: "..כך התחלתי את חיי כבן אדם".

במרץ 1946 שב לעיר לבוב, ערירי ללא קרוב ומודע, נחוש בדעתו לשקם את חייו ולהמשיך לחיות ולבנות משפחה.

בשנת 1967 העיד במשפט נגד הפושעים הנאצים בגרמנייה.

במאי 1946 נשא את ריטה  לאשה. ב שנת 1947 היה אב לבן (יוסי) ובשנת 1954  נולדה בתו (פרומה/פיקי). הוא עלה עם משפחתו לישראל בתאריך 19.9.1958 ונמנה עם משפחותיה הראשונות של נצרת עלית. מיד החל לעבוד במשרד השיכון והתערה בחיי העיר. הוא היה פעיל במפלגת העבודה והפך מנקלט לקולט עולים  מלאכת קודש אותה מילא עד יומו האחרון.

בשנות ה-60 היה היוזם ובין המקימים של המוזיאון להנצחת השואה, בין השאר מילא שורה של תפקידים: היה סגן ראש העיר בהתנדבות, יו"ר מועצת המנהלים של המתנ"סים בהתנדבות ותפקידו האחרון (ב-10 השנים האחרונות לחייו) יו"ר העמותה לקשיש בהתנדבות.

בכל אחד מתפקידיו הצליח בשל עקשנותו, דבקותו במטרה, חזונו, חריצותו, יושרו, יכולתו לקשור קשרים חמים ובלתי אמצעיים עם הסובבים אותו ובעיקר משום שהתנדבות עבורו הייתה לדרך חיים. הוא הצליח להדביק באמונתו את כל הסובבים אותו. הוא דבק בחיים והצליח כמעט לשטות במלאך המוות.

סבא מת בעטייה של מחלה קשה בתאריך 19.9.1997 יום עלייתו ארצה (39 שנים). זכה למות צלול, על רגליו, לא תלוי ובביתו שלו כפי שייחל כל ימי מחלתו.

זאב וולף ברוך בוריס – 20 שנה אחרי

 

זאבי – וולף ברוך, בוריס (בונייה)

 1923 – 1997

.

הזוית האישית

ברוך בוריס זאבי:

"אתמול בשבת קודש, שמחת תורה תש"ן, שוחחתי עם הנכדה שלי טלי. סיכמתי שברצוני להעלות על הכתב זיכרונות על חיי, העיירה שלי ההורים, חברים, לתעד תקופה של לפני חמישים או חמישים וחמש שנה לערך. תקופה שהותירה בי את רשמיה ומהווה צוהר אל חייהם של רבים מבני עמנו בגלות.עד עצם היום הזה הועלו פה ושם זיכרונות צצו ועלו מדי פעם חוויות ילדות אם בספורים שבעל-פה, קלטות, קסטות וידאו ואם בתמונות (חלקן מתקופת השואה), ועבודתן של הנכדות.

שירי ערכה עבודה שעסקה בחייו של סבא מאז ועד היום. טלי ומיכלי דקדקו בעץ המשפחתי (עבודות שורשים). אך, רק מה שכתוב בצורה מסודרת וערוך כהלכה, אכן נשאר. אני לא יודע אם משהו אי-פעם ירצה לקרוא את זה, אבל בכל זאת, לסחוב איתי לקבר זיכרונות וספורים כל-כך פיקנטיים – אני לא מוכן – לא בא בחשבון ! ".

מילון

גליניאני GLINIANY
עיר בפולין, מחוז: טארנופול, נפה: פשמישלאני, אזור: גאליציה המזרחית. בשנת 1941 היו כ-4,355 יהודים בשנת 1941: כ- 1,900. יהודים לאחר השואה: כ- 25 ניצולים.

ציטוטים

”הבטחנו לזכור, דבר לא לשכוח, לזכור ולספר!“

הקשר הרב דורי