מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

abuelita que hora es? תרגום מספרדית: סבתאל'ה, מה השעה?

סבתא פאולה ורון
בואנוס איירס, סבתא קטה ופאולה, חורף 1965
הנסיעה הארוכה ממצר ליד מרדכי- 1958

שלום, שמי פאולה ירושלמי. נולדתי בשנת 1950 בארגנטינה ועליתי לארץ בשנת 1977.

אספר למה ואיך הגעתי לארץ לקיבוץ מצר. אקדים ואומר שהסיבה הכי חשובה זאת האהבה לארץ ישראל. יחד עם זאת, אני יכולה גם להוסיף שאהבתי לארץ נוצרה מהקשר הנפלא שלי עם סבתא קטה (קטלינה), אימא של אימא שלי, סליה.

בני המשפחה עולים ארצה

בהיותי ילדה בת שלוש הייתי מכריזה: "זאת סבתא שלי!" "זאת סבתא שלי!" בזמן שהיא נאמה במסגרת השומר הצעיר בבואנוס איירס, כדי שההורים יעלו לארץ בעקבות צעירים שעלו בשנות ה-50, על מנת לייסד קיבוצים. כך קרה שסבתא קטה, סבא שלמה ודודה חנה עלו לארץ מארגנטינה ב-1955 כשאני הייתי בת ארבע.

פאוליטה עם אמא סליה,אבא חוליו וסבתא קטה, אוגוסט 1954

זאת הייתה הפרידה הראשונה שחוויתי בחיים. הגעגועים התחילו והיה גם הרצון להתאחד עם המשפחה האהובה. בגיל שש כבר התכתבתי עם סבתא קטה.

פאולה, ינואר 1958

בעקבות ההתכתבות עמה, התגבשה בליבי ההחלטה לעלות לארץ ישראל, לצערי המכתבים אבדו. ב 1975 כשנודע לסבתא קטה שאני בהריון, היא הספיקה  למלא מזוודה עם בגדים  סרוגים מעשה ידיה ולשלוח אליי לארגנטינה חודשים ספורים לפני שנולדה בתי הבכורה מאיה .

כמעין סגירת מעגל או סיום תפקיד – אחרי שמלאה את המזוודה ושלחה אותה אליי לארגנטינה, והידיעה שאני עולה לארץ ישראל,  נפטרה סבתא קטה.

בישראל, סבתא קטה התיישבה בקיבוץ יד מרדכי עם סבא שלמה ודודה חנה, ונדדה בין הקיבוצים רבדים ומצר, בהם גרו הדודים זאב, אריה וגרש, ילדיה של סבתא קטה ואחיה של אמי סליה.

סבתא קטה עלתה בעקבות ילדיה גרש, אריה, זאב וחנה בשנת 1955. כעבור 22 שנים, בשנת 1977 עליתי אני, עם משפחתי הצעירה קרלוס (בעלי ז"ל שנהרג בפיגוע במסעדת מצה, ב-2002) ומאיה התינוקת בת השבעה חודשים. עליתי בעקבות סבתא וכל המשפחה. בשנת 1992, עלתה לארץ בעקבותינו האחרונה במשפחה,  אמי סליה.

מימין לשמאל בתמונה: סבא סלומון, סבתא קטה, זאב, האח הצעיר של סליה, פאוליטה, הוריי סליה וחוליו, דודה חנה אחותה הצעירה של אימי סליה

 

ביקור ראשון בארץ

ב1958 באתי לביקור ראשון בארץ ישראל. אני פאולה בת השבע חשבתי שזה טיול משפחתי, זו הייתה נסיעה בעקבות מותו של אחיה הצעיר של אימי. בביקור הזה ביליתי הרבה ימים ולילות  עם סבתא. בביקור זה קיבלתי מסבתא קטה  חפץ מיחד שעליו אספר:

יום אחד יצאנו ממצר ליד מרדכי באוטובוס רעוע, כמעט לחצות את הארץ. הכבישים היו מכורכר והחום היה מעיק, קשה היה לפתוח את החלונות. באוטובוס היו ערבים מהכפר באקה אל גרביה וסבתא הייתה נרדמת לי כל רגע. אני הייתי בת שבע,  לא ידעתי עברית ופחדתי. כדי להעיר את סבתא השתמשתי במשחק נהוג בארגנטינה ושאלתי את סבתא:

"abuelita que hora es?" , כלומר: סבתאל'ה, מה השעה? וסבתא לא רק התעוררה אלא שלפה את שעונה מידה ונתנה לי אותו מתנה ועד היום זה שמור אצלי. הסיפור הזה מלווה אותי כל חיי כי בשבילי הוא מסמל את הקשר שלי עם סבתא קטה ,את הנתינה שלה שהובילו אותי לאהוב את ישראל ולרצות לעלות לארץ.

השעון הקטן, הוא חפץ שאפשר לענוד על היד, לקרב לאוזן ולשמוע טק-טוק כפעימות הלב.

 

סיפורו של חפץ

יומנו של  בוריס קרובצקי, אבא של סבתא קטה – שתי מחברות מספרות

סבא בוריס, בואנוס איירס,    ספטמבר 1921

שתי מחברות עוברות את הדרך הארוכה מארגנטינה לארץ ישראל דרך סבתא קטה סבתא סליה וסבתא פאולה. בשתי המחברות סבא בוריס מספר את חייו ומתאר תחומי התעניינות שלמד לבד כמו: תלמוד, אסטרולוגיה, מוזיקה קלאסית, בריאת העולם, זואולוגיה, בוטניקה, מלאכה, הנדסה, גאוגרפיה, ליקוי חמה ולבנה ועוד. בהיותו בארגנטינה בוריס כתב במחברת אחת יומן שמספר על קורותיו ברוסיה ועל  בחירתו בארגנטינה כארץ מפלט מהפוגרום. במחברת השנייה הוא כתב על תחומי העניין הרבים שלו.

הכתב היפה והרהוט של הסבא רבא בוריס עזר לו, כי באמצעותו הוא  היה יכול לעבוד בסן פטרסבורג שברוסיה. (מעטים היו היהודים שקיבלו אישור עבודה במשרדי הצאר). הודות לעובדה זו, הודיעו לבוריס שכדאי לו לצאת מרוסיה הצארי-סטית, כדי להציל את עצמו ואת משפחתו. היומן הוא של סבא רבא בוריס, הוא החפץ היחיד ששמור לנו במשפחה כאוצר.

סיפור הגורל של היהודי הנודד.

 

 

היומנים של סבא בוריס

הזוית האישית

סבתא פאולה: חוויה נהדרת שלי עם הנכד. הרגשה של המשכיות אישית ושל עמנו. המפגשים היו מאורגנים היטב הן מבחינת ביה"ס והן בכיתת לילך (גם המורה רונית וגם הילדים והסבים).

הנכד רון: היה לי מאוד כיף בכל המפגשים ולמדתי הרבה על סבתא שלי.

מילון

בואנוס איירס
עיר הבירה של ארגנטינה

פוגרום
הרס שנגרם באלימות, פרעות

ציטוטים

”"abuelita que hora es? " תרגום: סבתא'לה מה השעה? “