מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950, להורי בנייה ושמעון, בבית חולים "העמק" בעפולה. משפחתי גרה בצריף שבו השירותים, המקלחת והמטבח היו מחוצה לו. לא היה חשמל, לכן הדלקנו אור בעששית ובישלנו את האוכל על הפתילייה. אכלנו ג'חנון, קובנה, מרק תימני, פיתות תימניות ומלוואח. כדי שיהיו לנו מים חמים למקלחות ולכביסות, חיממנו בדוד על פרימוס. בעבר גם לא היו מקררים, לכן מכרו קרח, שהועמס על עגלה רתומה לסוס.

כשהייתי בכיתה א', בשנות ה-50, הייתה תקופת הצנע, בה היו תנאי מחייה נחותים והיה חוסר גדול בעיקר במזון ובמצרכים כלליים. חילקו תלושי אוכל לביצים, לחם, מרגרינה, בננות, עופות ועוד.. הכול היה בהקצבה…  בבית הספר חילקו, בכל יום, קפסולה בצורת דג ובה שמן דגים, זאת על מנת לחזק את המערכת החיסונית. באוקטובר 1956, התרחש "מבצע קדש", אני זוכרת היטב, שהמורה אמרה לנו להתחבא מתחת לשולחנות, למרות שהיינו רחוקים מאוד מאזור הקרבות.

למדתי בבית הספר היסודי "אוהל מאיר" ובתיכון "יהודה". שניהם קיימים עד היום.

חוץ ממקצועות היסוד, למדנו בבית הספר גם מלאכה, כלכלת בית ומקהלה. הייתי בתנועת הנוער "בני עקיבא", יצאנו לטיולים והיו לנו פעילויות חברתיות בשבתות וגם באמצע השבוע. שיחקנו בחבל, מחניים, קלאס, וחמש אבנים.

בתאריך 3/1/73 התחתנתי עם אליהו פרץ, בהוד השרון.

באותה שנה נולדה אושרת, לאחר מכן שמעון, אופירה, אורטל ויפעת. הייתי עקרת בית, גדלתי את הילדים. אני אוהבת לבשל, לנקות, לסרוג, לקרוא ספרים ולטייל בעולם.

הזוית האישית

ציונה: נהניתי מאוד להיזכר בעבר, ובקשיים ולראות איך היום הקמתי משפחה לתפארת וכמה שטוב כאן.

עמית: נהניתי להשתתף בפרוייקט ובמיוחד להיות גאה שסבתא שלי באה לבית הספר.