מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במצרים בשנת 1940, לאם ילידת מצרים ואב יליד הארץ – 5 דורות. אבי גורש למצרים כנער מתבגר, במלחמת העולם הראשונה בשל סירובו להתגייס לצבא התורכי. הוא נשאר במצרים עד הקמת המדינה ובשנת 1949 עלתה כל המשפחה ארצה.

לפני מספר שנים ביקר בני הבכור, בעיר העתיקה בירושלים אצל צלם ממוצא ארמני, שגם הוא, גם אביו וגם סבו היו צלמים והוא עסק בין השאר במכירת תמונות שצולמו בעבר על ידי אביו וסבו. תוך כדי דפדוף בתמונות, נתקל בני בתמונה של הכותל המערבי שעל אחת מאבניו, כתוב שלום יוסף כהן ארזי. יוסף הוא גם שמי וקרוב לודאי ששלום הרשום הוא נצר למשפחת אני. התמונה, לדברי הצלם צולמה בשנת 1920, כלומר שכבר בשנת 1920 היו בני משפחת ארזי בארץ דבר המאשר את סיפורי אבי.

בני ביקש מהצלם להגדיל את התמונה, והיא תלויה היום גם אצלו, גם אצלי וגם אצל אחי כדי לזכור ולהזכיר את שורשי המשפחה בארץ מזה שנים רבות. האבן עליה רשום שמו של שלום יוסף כהן ארזי, נמצאת ובולטת גם היום בכותל המערבי. ניתן לזהות אותה בקומת האבנים החמישית באיזור הגדר המפרידה בין עזרת נשים לעזרת הגברים. השמות שהיו רשומים בשנה שצולמה התמונה, כבר נמחקו מרוב שנים, אבל האבן, בהיותה לבנה יותר בולטת בין אבני הכותל האחרות.

התמונה צולמה בשנת 1920.

העליה ארצה

בנובמבר 1949, עלתה כל המשפחה ארצה בנתיב ימי מנמל אלכסנדריה לעיר ברינדיזי באיטליה ומשם לאחר שבוע של שהייה במחנה עולים, שטנו ארצה וירדנו בלילה קר וגשום בנמל יפו. מנמל יפו, הועברנו באוטובוס לבית העולים בנתניה, שם הוקצה לנו אוהל. התגוררנו, ששת בני משפחה: הורי, שני אחי, אחותי ואני באוהל במשך שנתיים וחצי. כעבור שנתיים קיבלנו כתוספת לאוהל, גם פחון. (צריף עשוי פח גלי).

בהיות אבי יליד הארץ, ושליטתו בעברית ושפות נוספות (ערבית, צרפתית, ויידיש) הוא התנדב לעבודה במשרדי בית העולים, ומאוחר יותר עבר לעבוד במשרד הפנים. שנה לאחר עלייתנו ארצה, בחורף 1950 – 1951, שהיה קשה במיוחד, הועברנו אחי הצעיר ואני למשפחה "מאמצת" בראשון לציון לתקופה של שלושה שבועות. בתקופת חורף קשה זה, חלתה אמי בדלקת ריאות וכחודש לאחר בר המצווה שלי, כעבור כשנתיים, היא נפטרה.

בשנה הראשונה לעלייתנו, למדנו בכיתה אחת, תלמידים בגילאים שונים, עיקר הלימודים היה בלימוד השפה העברית, אחותי, שהיתה בוגרת ממני בשנתיים ואני, למדנו יחד במשך שנה.

אחותי ואני, בשנת 1951 בבית הספר שבבית העולים בנתניה

בשנת 1952, עברתי ללמוד בביה"ס ביאליק בנתניה ובמחצית שנת הלימודים 1953, בעקבות מות אמי, עברנו לגור בטבריה. בתום הלימודים בכיתה ח' בטבריה, קיבלתי סטיפנדיה, (כך קראו בזמנו למילגה) ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, במהלך הלימודים, הצטרפתי לגרעין "לנגב ד' " שאמור היה להשלים בכח אדם את קיבוץ רביבים בנגב ובשנת 1958, התגייסתי לטירונות הנחל עם רבים מבני כיתתי וחברי לגרעין.

השירות הצבאי

באחד המסדרים בטירונות, התבקשו דוברי הערבית מבין הטירונים, לצעוד צעד אחד לפנים, צעדתי, ויחד עם דוברי ערבית נוספים מבין הטירונים, נשלחנו לאחד המשרדים, שם ריאיינו אותנו 3 קצינים. בתום הטירונות ואחרי כשבוע ימים ברביבים, נקראתי להגיע לשלישות הראשית ומשם נשלחתי לשרת במחזור הראשון במה שנקרא אחר כך סיירת מטכ"ל.

עם חברים בשירות הצבאי

ההיכרות עם סבתא והקמת משפחה

כשנה לאחר שהשתחררתי משירות חובה בסיירת מטכ"ל החלטתי לחזור לשירות בצה"ל, התקבלתי לקורס קצינים ובסיומו הוצבתי ביחידת מודיעין בה שרתתי משנת 1962 ועד שנת 1978.

בהיותי בקורס קצינים בעת שיעור כושר ומעבר מסלול מכשולים, נפגעתי פגיעה קלה בברך ונשלחתי למרפאה לטיפול. טיפה בי סמלת המרפאה שחבשה לי את הברך וקבעה לי להגיע אליה לביקורת כעבור יומיים, העמקנו את ההכירות בינינו והפכנו לחברים. כעבור שנה נישאנו בשנת 1963. התגוררנו בבאר שבע עד שנת 1971, ושם נולדו לנו שלושה ילדים – שני בנים ובת (אלון, ענת ואורן). מבאר שבע עברנו לירושלים ומשם לגדרה, למילנו באיטליה, לרחובות , לאתונה ביוון, ושוב לרחובות ולראש העין. כשגרנו בגדרה, נולדה לנו בת – אפרת , האמא של תמר.

סבתא ואני כשהיינו חברים,  כשנה לפני נישואינו

אפרת, האמא של תמר, הייתה אתנו כמובן במילנו/איטליה, (כתינוקת)  שם גרנו ארבע שנים ואחר כך באתונה/יוון כנערה, שם גרנו 3 שנים. ביוון, היתה אפרת בלי שלושת אחיה שכבר היו בוגרים ונשארו בארץ.

חפץ מהעבר

במלחמת ששת הימים בשנת 1967, הגעתי  במסגרת תפקידי לאל עריש בצפון סיני. בבנין מנהלת מחוז סיני, של הממשל המצרי, היה חדר ארכיון ובו כרטיסיות של ה"רשימות השחורות" של מצרים. פליליים, ביטחוניים, פוליטיים ועוד. ארכיון הכרטיסיות היה מסודר להפליא, ולכן, לא התקשיתי למצוא בו את הכרטיסיה של אבי ז"ל שעמדה אחר כבוד במקום המיועד לה על פי סדר ה-א"ב הערבי.

הכרטיסיה של פרטי אבי מארכיון מחוז סיני במצרים, נמצאה שם בשנת 1967.

יש לזכור שבשנת 1967 עדיין לא היו מחשבים ביתיים בשימוש במדינות השונות, ולכן הכרטיסיות, היו אמצעי אחסון אינפורמציה מסוג זה.

הזוית האישית

לתמר 🙂

זו תמצית קצרצרה של קורות חיי. זכרי, שמה שמסופר כאן, הוא רק רבע מההיסטוריה של  משפחתך, כי יש לך עוד לשמוע סיפורים מסבתא נעמי, סבתא פנינה וסבא אברהם.

אוהב אותך, סבאבארז.

תמר: נהניתי מאוד מתכנית הקשר הרב דורי ומהבילוי עם סבא ולמדתי ממנו המון. אמא לא חשבה שסבא יסכים להשתתף, אז פניתי אליו ישירות והוא הסכים בשמחה רבה. גם סבא שלי אמר לי שהוא מאוד נהנה. אני הייתי רוצה לאחל לסבא שמחה ושיהיו לו חיים טובים ושיזכה לעוד הרבה הרבה שנים. הוא הסבא הכי טוב בעולם.

סבא יוסי ארזי השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בשנת לימודים תש"ף עם הנכדה אלה. ניתן לקרא פה את סיפור שירותו הצבאי