מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא נועה אהרוני, תלמידת כיתה ו' בבית ספר "אשלים" אנתרופולוגי, בראשון לציון. אני אוהבת את סבתא מרים, שמגיעה מידי יום שני, למפגשים בבית הספר. אספר לכם בקצרה את סיפורה.

שמי מרים ואני ביתם של שולמית ויקיר ואחות ל-4 אחים ואחיות ששמותיהם: עליזה, עמי, ג'ולי והרצל.

אבי היה עסקן ציוני ובעל ידע רב בתורה, בארץ ישראל וביהדות בכלל. באותה תקופה, נהוג היה לקרוא לילד בשם תנכ"י ויהודי וכאמור מרים עונה לכל הפרמטרים האלה.

נולדתי באיראן בעיר שיראז. עליתי ארצה בגיל 10, בשנת 1961.

הבית שגרנו בו היה בית מפואר. בית גדול בנוי במבנה של קוטג', אשר כלל בריכה וגינה עם עצי פרי. בסלון היה אח במבנה של מגן דוד. בית זה תוכנן ע"י אבי ואמי ותוכנן ונבנה ע"י מהנדס.

משפחתנו היתה משפחה מסורתית. אבי, יקיר, היה רואה חשבון והועסק אצל יהודי, אשר עסק בקשרי מסחר בחו"ל. בנוסף, חשוב לציין, שאבי היה עסקן ציוני ופעיל עלייה ועסק בלימודי השפה העברית ליהודים. לפני עלייתנו לארץ ישראל, אבי ביקר מספר פעמים בארץ עקב אהבתו לארץ.

אמי, שולמית, היתה עקרת בית ודאגה לכל צרכינו ביום יום.

היה חשוב להורינו שילדיהם יהיו בעלי השכלה רבה וידע רב בכל התחומים. אבי דאג שנקבל חינוך אשר יעזור לנו בעתידנו.

כפי שסיפרתי עלינו ארצה מאיראן בשנת: 1961. עליתי ארצה עם הוריי וארבעת אחיי עם סבא, סבתא ודודה מצד אבי, הייתי בערך בת 10. הקושי  המרכזי אותו אני זוכרת היה השפה העברית, לא ידעתי קרוא וכתוב.

היינו כל כך גאים באבי שהיה פעיל עלייה ועסקן ציבורי מספר 1 בעולם. הוא כל כך רצה לעלות ארצה ולהגשים את חלומו לאחר שביקר בארץ מספר פעמים לפני העלייה.

במסגרת טיוליו בארץ ביקר בפרויקט מוביל הארצי ובירושלים…

עם עלייתנו, נשלחנו לגור בנתניה (דיור לעולה) ואבי עבד בעיריית תל-אביב, כמנהל חשבונות. הגענו למקום שלא הכרתי בו שום דבר, לא היו לי בתחילה  חברים ולא ידעתי את השפה העברית.

לא שירתתי בצבא, כיוון שלאמי היה קשה מאוד. לא היתה לה משפחה בארץ ולכן, אני כבת בכורה, נאלצתי לעזור לאמי בהתמודדות בחיים, בתחומים השונים ובהתמודדות עם הפער העצום ממה שהיינו רגילים אליו.

את בעלי הכרתי בחג פסח, כאשר כל המשפחה היתה בפארק. זה היה ביום השביעי של חג פסח. שם פגשתי את חברתי, היא שאלה על מקום מגוריי, ובעלי לעתיד שמע את דבריה והחליט שהוא רוצה להכיר אותי. הוא שלח אלי מכתב ללא ציון העיר, כאשר היה חייל. לכן, המכתב הגיע אליי אחרי נדודים רבים בארץ.

אחרי שנתיים של היכרות ביקש את ידי. התחתנו בתל-אביב, בשנת 1969 כשאני הייתי בת 20, אחרי לימודי סמינר למורות. החתונה היתה רבת משתתפים והייתה משמחת ביותר.

לסיפורי: ציונות זו דרך חיים

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.