מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רותי, אני שמחה מאד על ההזדמנות להיות כאן בבית ספר חוב"ב , בפעילות סבים ונכדים , ולספר לנכדי – בכורי אביב , את סיפור הקשר שלי לארץ למדינת ישראל  .

נולדתי בארגנטינה בשנת 1958. עליתי לארץ באוניה כשהייתי בת חמש עם הורי שהיו אז כבני שלושים, אחי הקטן בן השנתיים , וסבא וסבתא שלי מצד אבי. הדרך נמשכה כמעט חודש ימים, מהנמל בבואנוס איירס לאיטליה. באיטליה החלפנו אוניה, שהביאה אותנו לנמל חיפה ומשם נסענו ישר לאולפן בן יהודה בנתניה.

גרנו באולפן כמה חודשים, אח"כ בבית ב"דיור לעולה", שכונה שנקראת כיום קריית נורדאו. אז היו שם מעט בתים קטנים ושיכונים ארוכים והרבה הרבה חולות בהם הרביתי לשחק עם אחי וכל החברים. לאחר כארבע שנים, קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים,  עברנו לגור בעיר נתניה בבניין שהיה האחרון בחלקה הצפוני שלא היה מיושב. למדתי בבי"ס ביאליק, ניגנתי בכינור כ- 9 שנים (למדתי שיעורים פרטיים והתאמנתי בבית ) ובזמן הפנוי, בעיקר בשעות אחר הצהריים שיחקתי עם השכנים והשכנות בחצר הבניין. אהבתי את משחקי הילדות של פעם – תופסת, קלאס, קפיצה על חבל, ולא פעם הקמנו לנו "מחנה" על השיחים בחולות ובדיונות שלאורך המצוק של הירידה לים .

מדינת ישראל הייתה אז רק בת 15, מדינה בעלת שטח קטן ואוכלוסיה מצומצמת יחסית , בהשוואה למה שהיה לאחר יוני 1967.

ההורים שלי עלו לישראל מסיבות שונות, הם רצו להקים כאן בית, להתבסס כאן בעבודה , והאמינו שנכון יותר עבורינו הילדים לגדול כאן ולא בארץ אחרת.יחד עם זאת, אני מרגישה ויודעת לאמר בוודאות שהקשר והחיבור שלי ושל משפחתי לארץ ישראל מתחיל הרבה שנים קודם.

סבי מצד אימי, טוביה טננהולץ, שנולד ברוסיה בשנת 1905, הגיע לישראל כחלוץ בהיותו כבן 20. הוא ייבש ביצות באזור פתח תקווה ,והיה בן אלה שבנו בתים בתל אביב ובניהם הבית של חיים נחמן ביאליק. הוא חלה במלריה וקדחת, לא הייתה מספיק עבודה כאן והוא נאלץ לחזור לארץ מולדתו. הוא היה מאוד ציוני ותמיד תמיד חלם לחזור ולגור בישראל. כשאימי הייתה קטנה וגם כשהתבגרה, הוא הרבה לספר לה סיפורים על ארץ ישראל, על הימים שחי פה, ותמיד שר בבית את השירים של אותה תקופה.

כשאני הייתי בת שבע הוא מימש את חלומו, ועלה לארץ ישראל יחד עם סבתי, קלרה. (אני ומשפחתי גרנו כאן קודם לכן, כבר שנתיים). בילדותי הרבה לשחק איתי, לשיר לי ואיתי את אותם שירים ששר לאימי, כמו למשל –  "אנו בנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה", "פה בארץ חמדת אבות" ועוד , ולספר לי את אותם סיפורים שסיפר לה.

אני יודעת ובטוחה שהאהבה שלי לארץ והחיבור החזק שלי למדינה שלנו, התחיל כבר אז, דרך ובזכות הקשר וההזדהות שלי עם סבא, הסיפורים ששמעתי ממנו בשקיקה כשישבתי על ברכיו, והשירים ששמעתי.

כשהייתי בת 8 פרצה מלחמת ששת הימים. כחודש וחצי לפני זה, הכנו את הבית ואת הסביבה, לקראת אפשרות שתפרוץ מלחמה. הדבקנו נייר דבר בריבועים על החלונות, הכנו סלים עם אוכל, מילאנו שקי חול ששמנו ליד מיכלי הגז וגם חפרנו שוחות ליד בית הספר למקרה שנצטרך להסתתר בזמן אזעקה. כולנו, ילדים ומבוגרים היינו ביחד, וחלקנו את ההכנות בידיעה ברורה שחשוב להתארגן, להיות מוכנים חזקים ומאוחדים, וכך הרגשנו.

בששת ימי המלחמה ישבנו שעות רבות במקלט שמתחת לבניין שלי, למדנו בבית הספר רק בשעות אחר הצהריים. סבא שלי היה מלווה אותי הלוך ושוב והמשיך לספר לי את סיפורי ארץ ישראל. בשבת הראשונה שאחרי המלחמה, אבא שלי שהיה נרגש,  נלהב וגאה בהישגי הצבא וגם סקרן, הסיע את כולנו לבקר בירושלים, ואז הכרתי בפעם הראשונה את העיר העתיקה. באותה תקופה היה לו עסק עצמאי בתחום האופנה והיו לו קשרי עבודה עם מתפרות ביישובים ערביים קרובים לנתניה כמו טול כרם ושכם.

נסעתי איתו פעמים רבות למסור ולהביא סחורה מהמתפרות האלה. בעלי המתפרות באו לבקר אצלנו בבית פעמים רבות. הקשרים איתם היו לגמרי טבעיים בעיני. גרנו אז מול בית החייל, שהיה מקום נופש לחיילים וחיילות. בכל שנה סביב חג הפסח היו מתחילים התרגילים והאימונים שלהם לקראת מצעד יום העצמאות. אחת האהבות הגדולות שלי הייתה לעמוד על המעקה של המרפסת שלנו, ולצפות בהם צועדים שמאל ימין…. לאורך הרחוב.

כשהייתי בערך בת 12  מדינת ישראל קיבלה את מטוס הפנטום הראשון. אני ועוד ילדים מהשכונה אספנו תרומות ומכרנו צעצועים כדי לאסוף כסף, ואת מה שהיה לנו שמנו בשקית והבאנו לקצין העיר בנתניה כתרומה.

בהיותי כמעט בת 15, בסיום כיתה ט', החליטו הורי לחזור ולגור בארגנטינה.

הגעתי לבואנוס איירס וכעבור יומיים הגעתי לבית הספר של הקהילה היהודית, בו למדנו בבוקר בספרדית, ואחר הצהריים בעברית. היה לי מאוד קשה להסתגל, והתגעגעתי מאוד לארץ. לאחר כמה חודשים כבר היו לי כמה חברים וחברות בעיקר מהכיתה של לימודי העברית אחר הצהריים. החוזק שלי בשפה העברית חיבר אותי לכיתה ואת החברים אלי עד כדי כך שיזמנו ותרגמנו סיפור של הרמן הסה מספרדית , ביימנו והעלנו אותו כהצגה בעברית.

שנה וחצי אחרי שהגעתי לארגנטינה חזרתי לארץ לביקור עם קבוצה מבית הספר, היינו כאן כמעט חודש, התנדבנו לעבודה בקיבוץ איילת השחר, טיילנו בארץ ואני חזרתי לבקר בנתניה, בבית הספר שלי ואת המשפחה. באותו טיול התחילה החברות ביני לבין אדוארדו, סבא של אביב . אני חזרתי לארגנטינה עם החלטה לחזור ולעלות לישראל כמה שיותר מהר. בשנתיים שלאחר מכן, היה בינינו קשר מכתבים, הוא גם הגיע לבואנוס איירס לביקור והתארח אצלי בבית.

אני המשכתי את הלימודים בתיכון, וכיוון שכבר ממש "בער" לי לחזור לארץ ניגשתי לבחינות גמר בסוף כיתה יא', לאחר שלמדתי למידה עצמית את חומר הלימוד של י"ב, וסיימתי את לימודי התיכון כשהייתי בת 17. בשנה שאח"כ עבדתי כסייעת בגן ילדים בקהילה היהודית "בית אל" שבבואנוס איירס. בעקבות האהבה הגדולה שלי לגן ולילדים, הגעתי למסקנה שאני רוצה ללמוד חינוך או פסיכולוגיה. בסוף אותה שנת עבודה כסייעת בגן הילדים, נשאנו וכעבור שבועיים חזרנו יחד לישראל.

כמה חודשים לאחר החזרה לארץ, נכנסנו לדירה החדשה שלנו , בקריית נורדאו שהחלה להיבנות ולהתפתח אז, וכיום היא שכונה גדולה וצפופה. הבניין נמצא בדיוק מול הבית הראשון שגרתי בו עם הורי ואחי בילדותי , כשעלינו לישראל, בשנת 1963. כעבור כשנתיים ילדתי את ביתי הבכורה שרון, אימו של אביב נכדי הבכור שאיתו אני כותבת סיפור זה היום.

הזוית האישית

רותי: מבחינתי זו הזדמנות מרגשת ומיוחדת מאד. אני נמצאת ופוגשת את אביב מידי שבוע אבל כאן היה זה מפגש מיוחד ואחר, מפגש שלי עם אביב , הנכד הבכור והאהוב שלי, מפגש פרטי ביני לבינו, מפגש של "עצירה" בשגרה. נהניתי מאד לראות אותו ממתין לי ליד השער, שמחתי לפגוש אותו, להתייעץ איתו, להשתתף בחוויה האישית והכיתתית שלו. יכולתי לשתף אותו בסיפור אישי שלי, משהו שבדרך כלל לא מזדמן לי לעשות ואני לא מספיקה ביום יום. ההזדמנות לספר את הסיפור על הקשר לארץ ולמדינה ריגשה אותי מאד. עלו לי זיכרונות נעימים של פעם, של הארץ שהייתה וכיום היא מאד אחרת, של חוויות ילדות עם המשפחה שלי, עם הסבא שמאד אהבתי, ויכולתי להתחבר שוב לרגשות שלי ולשורשים. תודה רבה !!

אביב: תכנית הקשר הרב דורי תרמה לי ולסבתא שלי המון בזה שיכלנו לשבת לבד עם זמן והיא סיפרה לי הרבה דברים שלא ידעתי ומקומות שלא ידעתי שאני קשור אליהם. תודה רבה!!!