מאגר סיפורי מורשת

שמי יותם בן עזרא-מילל השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי דניאל מילל. סבתא דניאל נולדה לבית משפחת פיטוסי בעיר תוניס שבתוניסיה. היא עלתה לישראל בשנת 1970. במהלך פגישתותינו שמעתי את סיפוריה וראיינתי אותה, יחד תעדנו את סיפורה.

סבתא מימי מספרת:

"שמי דניאל נשואה לשמעון ואם לשלושה ילדים גדולים וסבתא לארבעה נכדים מקסימים. נולדתי בתוניסיה בשנת 1952".

בקשתי מסבתא מימי לספר לי על מקום הולדתה ועל תקופ הילדות בתוניס וסבתא סיפרה: "בשנת 1881 תוניסיה הפכה למדינת חסות של צרפת והייתה כזו עד שקיבלה עצמאות בשנת 1956.

בתוניסיה אבי עבד כאח בריאות הציבור תחת משרד הבריאות הצרפתי. בשל כך גרנו בכפר, בבית גדול עם גינה ענקית שאימא שלי טיפחה. היו לנו המון פרחים ובעיקר ורדים מכל מיני צבעים. בסופי שבוע אבא היה מכין ארוחות וכל מיני פינוקים אחרים.

לאחר מכן עברנו לגור בעיר הבירה, תוניס, שם אבי פתח מרפאה פרטית. המצב הכלכלי שלנו היה מצוין. עם קבלת העצמאות ועזיבת הצרפתים החלה התנכלות של השלטון ליהודים. בשנת 1958 התגברו הסנקציות הממשלתיות ומשכורתו של אבי, כעובד מדינה, הלכה והצטמצמה. החלה גם הסתה בעיתונים התוניסאים נגד יהודים; שגרמה לפגיעות ברכוש היהודים והתנכלויות משפילות.

בתחילה כל בני המשפחה של אמי עזבו את כל רכושם וברחו לצרפת. בינתיים אימא שלי המשיכה לנהל את משק הבית תוך שימוש בחסכונות כדי להשלים את הפרנסה ובהמשך החלה למכור חפצים מהבית והכל במחירים מגוחכים.

כאשר החיים הפכו לבלתי אפשריים ההורים החליטו שצריך גם לעזוב ולהצטרף למשפחה בצרפת. בתור עובד מדינה אבי לא יכול היה עזוב את גבולות תוניסיה בלי סיבה מוצדקת; אז הוא סיפר שהדוד שלו נפטר בצרפת והוא מבקש להשתתף בהלוויה. הוא טס באותו יום. אנחנו נשארנו מאחור ועל מנת לא לעורר חשד; אימא חיכתה כשבועיים.

היא מצאה איזה חמדן שהסכים לתת לה כסף שהספיק לקניית בגדים ושמיכות; סגרה את הבית ונסענו לנמל, שם אונייה לצרפת לקחה אותנו. אימא החליטה להפליג כי פחדה שבשדה התעופה משטרת הגבולות תחבר בינה לבין אבי שעזב שבועיים קודם.

לפני עלייתנו לאנייה; איש המכס החרים את השמיכות וכך עזבנו עם בערך 10 שקלים לנפש – הסכום שהיה מותר על ידי השלטונות. אימא שלי הצליחה להבריח מעט תכשיטים; אותם החביאה בתוך ביטנת המעיל שלה.

בפריס גרנו תחילה, במשך כתשעה חודשים, בצפיפות אצל סבתא וסבא שלי. בזמן הזה ההורים שלי עבדו קשה מאד והצליחו לקנות את הדירה שלנו באזור מרכזי בעיר.

לפני שלוש שנים, בטיול שלנו לפריס, נסענו עם ההורים והאחים שלך לראות את מיקום הבית. בבית הזה ביליתי את השנים הכי מאושרות של חיי; עד שעלינו לישראל בשנת 1970".

זכרונות ילדות של סבתא מימי

"המשחקים בהם שיחקתי כשהייתי ילדה, היו לי המון צעצועים נהדרים. עם אחי, הגדול ממני בשנתיים, ארגנו הצגות תאטרון בובות. בנינו בובות על חוטים. הכנו גלידות כריכים אותם חילקנו ביננו. עם קרטונים בנינו בתים לבובות והכנו גם בגדים עבורן. אחי עיצב ואני תפרתי והכל תוך שיתוף בני דודים ושתי בנות שגרו בקומה מעלינו. מה שהכי אהבתי זה משחק בית המשפט תמיד אחי היה הקטגור ואני הסנגור.

בבית ספר יסודי למדתי בבית ספר ממלכתי לבנות. אחי למד עם הבנים במבנה צמוד למבנה שלי. ברחוב קרוב לבית הייתה עלייה קשה. בחורף, עם השלג, הרחוב הפך למגלשה. היינו מחליקים וחוזרים רטובים הביתה. בתיכון הבית ספר היה מעורב, בנים ובנות. הוא היה רחוק מאד מהבית שלי והגעתי אליו ברכבת התחתית.

סבתא מימי אוהבת לצייר 

האמת שאהבתי מאד ללמוד. הייתי תלמידה מצטיינת. מאד שקדנית ומה גם שאימא שלי הייתה כל הזמן בודקת לנו שיעורים. אהבתי מאד שיעור ציור. מגיל צעיר מאד ציירתי והתנסיתי בכל מיני טכניקות. בגיל 11 השתתפתי בתחרות ציור בין בתי ספר מאירופה; הנושא היה השוק האירופאי המשותף. נבחרתי לייצג את צרפת והציור שלי הגיע למקום ראשון. אני זוכרת באיזו התרגשות נסעתי עם ההורים שלי ואחי לאוניברסיטת סורבון לקבל הפרס שכלל: 500 פרנק, מצלמה ושני ספרי אמנות.

היו לי המון חברות וחברים. את החברה הכי טובה שלי הכרתי בבית ספר היסודי. היה לנו קשר מאד קרוב. בילינו המון שעות יחד. לתיכון נרשמנו לאותו בית ספר והיא התקבלה לבית ספר אחר. לא וויתרנו ודאגנו שהאימא של החברה שלי תפנה במכתבים לכל מקום אפשרי. כך עברו חודשיים ולבסוף היא קיבלה אישור להעברה. נשארנו חברות צמודות עד סוף התיכון.

אחרי העלייה שלנו לישראל המשכנו את הקשר היא הגיע לארץ לבקר אותי גם אחרי שנולדה הבת הבכורה שלי. היא נישאה ועברה להונגריה ומאז נעלמו עקבותיה. ניסיתי לאתר אותה דרך פייסבוק ללא כל הצלחה.

בתוניס, וכמובן בצרפת, דיברנו בבית צרפתית. גם כאן בארץ הצרפתית עדיין שולטת. אילו מכשירי חשמל היו בתקופת ילדותך? בתוניס היה לנו בית מאד מודרני ומאובזר. הייתה לנו טלוויזיה, שחור לבן, שקלטה ערוץ איטלקי; כך שהתחלנו בבית להבין איטלקית. היה לנו אפילו פטיפון. בצרפת לא היה חסר לנו דבר. רמת החיים שלנו הייתה טובה מאד. הייתה לנו גם טלוויזיה שחור לבן ובאחד מימי חג המולד אבא שלנו הפתיע אותנו עם טלוויזיה צבעונית. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, אבא שלנו קנה לנו מכשיר רדיו נייד; כדי שנוכל להתעדכן במה שקורה בישראל.

אימא שלי טבחית מצוינת. כל מה שהיא בישלה או אפתה היה תמיד מאד טעים. מה שהכי אהבתי, ואוהבת גם היום, זו עוגה מסולת עם תמרים ואגוזים. למדתי ממנה איך להכין אותה, אבל מעולם לא הצלחתי להגיע לטעם המיוחד. גם עכשיו, כשאני מדברת אתך, בלוטות הרוק בפה שלי חוגגות…

שעות הפנאי

בשעות הפנאי בילינו, הלכתי לקולנוע, להצגות ולקונצרטים. ניהלתי יומן אישי בו כתבתי כל יום כמעט הכל. אהבתי להקשיב למוזיקה במיוחד לשאנסונים הצרפתים ולמוסיקה קלאסית. ביליתי עם חברים וציירתי המון.

לאבא שלי קראו ד"ר דוליטל, כי הוא אהב מאד חיות ולכן בבית היו לנו: כלבה, חתול, ציפורים מסוג קנרי ודגי זהב. הכלבה שלנו הייתה קשורה אלינו מאד. הקשר ההדוק לאבי השפיע כנראה על בחירת המקצוע שלי, כנראה שזו הייתה בחירה טבעית מאד. הייתי די צמודה לאבי. אהבתי אותו והערצתי אותו מאד. הוא היה מסור למקצוע שלו ונהנה מכל רגע מהעשייה. הוא שימש לי דוגמא אישית וכל הזמן ידעתי שאעסוק במקצוע בתחום הרפואה".

הזיכרון הכי חזק  של מימי –  רגע הפרידה 

"כמו שכבר סיפרתי לך עזבנו את תוניסיה באנייה. בימי ראשון לא היה לנו בית ספר. ההורים שלנו שלחו אותי למה שנקרא אז "בית ספר של יום ראשון"; משהו שמזכיר את הצהרון כאן בישראל. כשהאנייה החלה להפליג ועברנו את הנמל; מורה שלי, מאותו "בית ספר של יום ראשון", שאהבה אותי מאד – עמדה על המזח ונופפה לי לשלום. זה היה רגע חזק, מרגש ועצוב מאד – שאותו אזכור כל חיי.

העובדה שבילדותי נאלצתי להיפרד מהסביבה שלי לטובת ארץ זרה ואחרת; לא היוותה עבורי בעיה. ההתאקלמות ו"הנחיתה הרכה" היו קלים בזכות הורים אוהבים ותומכים.

הדבר היחיד שעד היום אני מצרה עליו; הוא שלא יכולנו לקחת איתנו אלבומי תמונות. כך שאין לי תמונות מהילדות שלי בכלל. מלבד תמונות בודדות שקיבלתי מדודים.

קשר רב דורי- ראיון עם סבתא שלי

הזוית האישית

יותם בן עזרא-מילל במסגרת תכנית הקשר הרב דורי  מביא את סיפורה של סבתא דניאל מילל. סיפור עלייתה לישראל בשנת 1970.