מאגר סיפורי מורשת

שואת יהודי לוב הגדולה שבאפריקה, בשנת 1938 וסיומה, כשבריטניה כבשה את לוב מידי איטליה הפאשיסטית, בדצמבר 1942.

חלק מיהודי לוב הוגלו למחנות באירופה, בהם שהו עד לסיום מלחמת העולם השניה.

בלוב היו קיימות שתי קהילות יהודיות גדולות, במחוז טריפולי במערב והשנייה במחוז קירינאיקאה המזרחי, הגובל במצרים, בירתו בנגזי. במהלך השואה נספו יהודים רבים, אלו שניצלו חיו בתנאים מחפירים ולרוב סבלו מעוינות מצד הערבים עד אשר עלו לארץ ישראל.

האיטלקים ששהו בעיר בזמן השליטה הבריטית, שמרו טינה ליהודים וביצעו בהם פרעות שבמהלכן נרצחו שני יהודים ורכוש רב נבזז ונהרס.

לדברי סבתא של אמא, יום אחד הגיעה משאית גדולה וריקה, אנשי האס.אס יחד עם האיטלקים עברו מבית לבית ואספו את כל כלי הנחושת והזהב שהיה על בני המשפחה. אחרי שסיימו לבזוז את כל היהודים בבנגזי, עלו על המשאית התחילו לנסוע. אחרי כמה מטרים התפוצצה המשאית מסיבות לא ברורות, כל מי ששהה במשאית יחד עם הזהב, נשרף.

הפגיעה ביהודי קירינאיקה הייתה החמורה ביותר מכל קהילה אחרת בלוב.

למעלה מ-500 יהודים נהרגו, מתוך קהילה של 4000 נפשות. אלה ששרדו נותרו בסכנה, כ-2600 יהודים נשלחו למחנה הריכוז ״ג׳אדו״.

למחנה הריכוז ג'אדו, הממוקם כ-235 ק"מ דרומית לטריפולי, נשלחו כאמור רובה המוחלט של קהילת קירינאיקה, לרבות קהילת בנגאזי ודרנה. הקהילה העירונית המשגשגת נדחקה לביתנים באותו מחנה צבאי ישן שהומר למחנה ריכוז. הביתנים היו ללא מחיצות, ולכל אחד מהם נדחסו כ-350 נפש בצפיפות נוראית. תנאי התברואה היו מחפירים ויהודים אף סבלו מתת-תזונה. המחנה, שנוהל על ידי קצינים איטלקים ובראשם הגנרל אֶטוֹרֵה באסטיקו האנטישמי, סיפק 100–150 גרם לחם ליום לצד אספקה שבועית קטנה של מזון בסיסי. היהודים היו אחראים לחלוקת המזון הדל, שלא הספיק. לאחר דחיות רבות של בקשותיהם של נציגי היהודים להגדלת קצבאות המזון, נעתרו לבסוף מפקדי המחנה והרשו לסוחרים ערבים למכור סוגי מזון בסיסיים יומיים בשבוע. המוצרים נמכרו ביוקר ורק מעטים יכלו לרכשם. לאחר בקשות רבות אחרות אושר גם סיוע מהקהילה בטריפולי.

כשמשפחתה של סבתא של אמא עברה לשם, סבתא סיפרה שכל לילה היו האיטלקים מגיעים וסופרים כמה ילדים ישנים ונמצאים בחדר. באחד הלילות היינו רעבים יותר מהרגיל אז החלטנו שאחד מאיתנו יברח להביא אוכל. לקחנו שמיכות וגילגלנו על המיטה כדי שייראה כילד ישן, כשבאו האיטלקים לספור אותנו הם ספרו את השמיכה כילד, כך חיינו ניצלו. בעוד אחת מהפעמים כאשר האיטלקים רדפו אחרינו כדי שניכנס הביתה, סבתא של אמא נפלה תוך כדי ריצה, עיקמה את הקרסול ועד סוף ימיה חייה נשארה צולעת, אי אפשר היה לרפא את הפציעה.

הזוית האישית

אופיר: כל שנה שאני שומעת עת הסיפור אני מתרגשת מחדש.