מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי ונעורי בירושלים

עדי נעמה ומרים במהלך העבודה בתכנית הקשר הרב דורי
מרים ואחיה
ילדותי ונעורי, ההתמודדות בתקופת הצנע והמעבר ללביא

שמי מרים אונא, ולפני שהתחתנתי קראו לי מרים אחיטוב. נולדתי בירושלים ואני בת 78. הוריי חשבו שזה שם יפה. יש הרבה סיפורים על השם, אחד מהם הוא שלאחי קראו משה, אז החליטו לקרוא לי מרים כמו אחותו של משה רבנו. היינו תשעה אחים: 3 בנים ו-6 בנות אני ביניהן.

ילדותי

נולדתי בשנת 1940, נולדתי בשנים של טרום המדינה. לאבי קראו אליהו והוא היה צדיק. לאימי קראו יהודית, בשם החיבה ג'ודי. אימי ניהלה את כל הבית, היינו תשעה ילדים ושני הורים בתוך דירה קטנה ואבי עבד בחלוקת לחם. היה לו תלת אופן עם ארגז שבו היה הלחם. אבי היה עובר ממכולת למכולת ומוכר את הלחם. בבית לא הייתה לנו מקלחת, היה לנו פיילה, היא הייתה במטבח. פיילה זה מין גיגית עגולה, והיא הייתה עשויה ממתכת. בירושלים לא היה מספיק מים, זה היה בימי המנדט הבריטי. בימי המנדט, הערבים לא היו רעים אלינו. לאחי היה חבר ערבי. פעם בשבוע אימי הייתה מחממת את המים בפרימוס, והייתה שופכת עלינו את המים. לאחר המקלחת אימי הייתה מביאה לנו מגבת חמה, והיא גם הייתה מורחת עלינו שמן זית. כאשר היינו חולים, או מצוננים, היו שמים לנו בחזה נייר עיתון ומעל בגד, מכיוון שנייר עיתון מבודד חום וקור.

התנאים לא היו טובים. דירתנו הייתה קטנה בשכונה דתית. לאמו של אפרים קציר (אחד הנשיאים) הייתה חנות של צמר ומסרגות לידינו. לעיתים היה אפרים קציר בא לעזור לאמו בחנותה. בשכונה גרו גם חילונים, אך כולנו גרנו יחד והסתדרנו. אחותי הייתה מדריכה וכל אחר הצהריים היינו משחקים יחד ואחותי הייתה משחקת אתנו בכל מיני משחקים אחרים. שיחקנו הרבה בחוץ היה לנו ממש כיף. בשכונתנו היה עץ תות. היו עליו תותים לבנים, מתוקים וטעימים. כל הזמן היינו מטפסים עליו. אחיי היו חזקים, במיוחד משה, הוא מאוד אהב אותי. הוא היה ממש בריון. כאשר עונת התותים הייתה מגיעה הוא היה אומר: "קדימה לעץ!" אחר כך היה עולה על העץ וצועק: "גשם! גשם!" תוך כדי שהוא מנער את ענפי העץ. אנו, שאר הילדים, היינו נוהגים ללקט את התותים שנפלו בידנו, ומחלקים ביננו. בהתחלה היינו לוקחים את הגדול ביותר עד הקטן ביותר. את התות הכי גדול היינו מביאים לאמנו.

לאבי היו ערכים חשובים מאוד איך לשמור על שלום בין אחד לשני, אף אחד לא רב אחד עם השני. מכיוון שאבי תמיד אמר: "הקטן יכבד את הגדול והגדול יכבד את הקטן". היו הרבה תקופות שבהן היה מספיק אוכל ובהן שלא. לפעמים הדרכים היו חסומות בגלל הערבים ולא יכלו להעביר לנו אוכל ומים. תמיד אהבתי ללכת אחרי אחי משה ותמיד הייתי בכיינית. כולם היו אומרים לי להפסיק לבכות, אבל לא הייתי מפסיקה. רק כאשר אחי משה היה אומר לי שישים אותי על הארון הייתי אומרת שאני מפסיקה, אך ממשיכה לבכות. אז הוא היה שם אותי על הארון והייתי נאלצת להפסיק. כאשר הפסקתי הוא לקח אותי לחנות וקנה לי מה שאני רוצה. תמיד אחי היה תופר לי בגדים, בעבר הוא תפר לי חצאית פליסה. פעם אחת אמר אחי, שהוא הולך אל חברו ואני הלכתי אחריו בלי שידע. פתאום אחי פנה לסמטה ולא ידעתי איפה הוא. בכיתי וצעקתי איפה משה, אנשים לא הבינו מה אני רוצה ולקחו אותי לתחנת המשטרה. שם המשכתי לבכות עד שנמאס לשוטרים והם הביאו לי מאכלים וממתקים כדי שאפסיק לבכות, אבל המשכתי לבכות. לבסוף אבי הגיע על אופניו ולקח אותי הביתה.

האוכל

בימות החול לא היה הרבה אוכל. אמא שלי היתה מכינה מרק חמוץ, לחם וממרחים. אך בשבת היו בשר ודגים וחמין. אמי היתה מכינה עוף ממולא באורז וקובה. תמיד בתוך זמירות השבת שרנו גם שירי ארץ ישראל. אבי אף פעם לא היה יושב בראש השולחן, הוא היה צנוע. לאחר כל ארוחה היה מביא את השאריות לחתולים ולציפורים. בימות החול כאשר הייתי מזמינה חברות היינו אוכלות פיתה עם שמן זית וזעתר. אף פעם לא הרגשנו חוסר. אך פעם המדינה החליטה לתת אוכל ומים בתקציב, היו נותנים לנו תלושים לאוכל ולמים והיינו עומדים בתור כדי לקבל את המים והאוכל.

תמיד אהבתי ללכת לשוק ולקנות מים. תמיד אהבתי ללכת החוצה כי היה לי שם חופש, תמיד אהבתי ללכת לשוק מחנה יהודה, כי שם הכל היה עולה 10 גרוש. כשהלכתי לשוק נתנו לי כסף והייתי הולכת לקנות שם הרבה דברים, אך תמיד היה אבי מזכיר לי להשאיר כסף לצדקה. אהבתי את חנות הפיתות מאוד ובחנות הזו היתה עוגת שוקולד שתמיד אהבתי מאוד, היו עושים לי הנחה על העוגה. הייתי הולכת לשוק ביחד עם אחותי והיינו מכייפות ביחד.

הרקע של הוריי

אבי נולד בירושלים. מצד אבי אנחנו 7 דורות בארץ. המוצא של אמי מסוריה. היא באה ברכבת מסוריה ונולדה בחלב. הן היו 3 אחיות ואביה נהרג במלחמת העולם הראשונה. כאשר עלתה לארץ היתה בת 12 והיא עלתה עם אמה ואחותה. היא נסעה ברכבת מדמשק לחיפה, מחיפה עברה לירושלים שם היא פגשה את אבי. אחיו של אבי נרצח על ידי ערבי, זו היתה תקופה לא קלה.

פעילות האצ"ל והמחתרות האחרות

כאשר היינו ילדים היינו צועקים ״מדינה עברית, עלייה חופשית״/ ״בוז לספר הלבן יחי דגלנו כחול לבן״. אחי משה רצה להצטרף לאצ"ל בגיל 14, אך לא היה אפשרי היה לקבל נערים לאצ"ל מתחת לגיל 17. מה עשה? מכיוון שהיה שרירי חזק וגבוה עמד לפניהם וחשבו שהוא כבר בוגר וכך הוא הצטרף לאצ"ל. אחי משה עם חבריו החליטו יחדיו להדביק כרוזים של האצ"ל בלילה. הם הלכו יחד, אחד היה מחזיק כרוזים, אחד סולם ודבק ואחד היה מזהיר אם באים הבריטים. פעם הם הלכו להדביק כרוזים והבריטים גילו אותם ואחי אמר להם: "השאירו הכל, רוצו אחריי". אחי הכיר טוב את כל ירושלים והצליח לרוץ בכל הכוכים וחבריו בעקבותיו. הם ברחו לבית שלי ושל אחי. אמי אמרה להם להוריד את החולצות ולהיכנס למיטות שבביתנו. לאחר רגע דפקו הבריטים בדלת. הבריטים נכנסו וערכו חיפוש והאירו בפנסים על כולם. אחותי שוש התעוררה מהפנס ואמרה, תפסיקו לסנוור אותי, היא לא ידעה שאלה הבריטים. לאחר מכן הבריטים חיפשו נשק בארונות, אך לא מצאו. הם התנצלו ויצאו מן הבית. לאחר שיצאו אמי נאנחה בהקלה ואמרה, 'איזה מזל'. שאלנו אותה 'מה מזל?' היא אמרה שהיה נשק מתחת למזרון של הילדים והם כמעט גילו אותו.

אחי הבכור

אחי הבכור היה יותר עדין ממשה. קראו לו יחזקאל. ערב חנוכה אחד הוא אמר שהוא צריך לנסוע לתל אביב, אנו לא ידענו למה, אבל אחר מכן נודע לנו שהוא היה מבוקש אצל הבריטים. הוא גר בתל אביב עם חבריו והם השתתפו בפעולות והשתתפו בקרב רמלה.

ביום י"א באייר תש"ח יצא לקרב ממנו לא חזר. אחי היה נעדר במשך 4 שנים. לא ידענו אם הוא מת או נעלם. רק לאחר 4 שנים גילינו על מותו. הקימו אנדרטה ברמלה לזכרו, אך אמי תמיד אמרה: 'אם אין לו קבר הוא לא מת'. וגם אנחנו האמנו בכך וחשבנו שהוא יחזור, אך הוא לא חזר.

לאחר המלחמה

זו הייתה תקופה מאוד קשה, תקופת הצנע, היינו צריכים להצטמצם בהכול. לא היה כמעט כלום. תמיד היו עוד עולים ועוד עולים שהגיעו למעברות, היו משכנים שם אנשים באוהלים ובפחונים, שאלה היו בתי פח קטנים. היו אספקות של מים לכל דבר. לאחר שהיו מתקלחים היו שוטפים את הכלים וחוזר, כאשר היו מלוכלכים היו שמים אותם בבית השימוש או משקים איתם את הגינה.

לאחר המעבר ללביא

מרים ביום חתונתה עם בעלה מתניה

תמונה 1

התחתנתי עם בעלי מתניה. עבדתי בבית הילדים במשך 25 שנה. בשנת 1967 יצאנו לשליחות מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הסיבה שיצאנו לשליחות היא שחברי הגרעין שלי כמעט כולם עזבו את הקיבוץ. חשבנו האם כדאי לנו להישאר בקיבוץ. בסוף החלטנו שניסע לשליחות. מתניה בעלי עבד כשליח של בני עקיבא בחו"ל ואני לימדתי אותם עברית. בעלי עבד במחלקת עלייה עם נערים ומבוגרים. המטרה הייתה שיעלו לארץ ואכן עלו. אחרי השליחות חזרנו לקיבוץ והשתלבנו יפה בחיי הפעילות. ואני עשיתי הרבה תפקידים. מתניה עבד בפלחה – גידולי שדה, כמנהל אחזקה במלון. אני עבדתי בתור מרכזת גיל הרך 3 שנים, מרכזת חינוך 4 שנים, אחרי זה הייתי מרכזת ועדת תרבות במשך 4 שנים. לאחר מכן למדתי גרונטולוגיה חינוכית והייתי אחראית בוועדת ותיקים 6 שנים. אחרי התפקיד הזה למדתי להיות ספרנית. עכשיו אני עובדת בספרייה, עושה פעילויות לילדים ומשאילה ספרים לחברים.

אחד הדברים החשובים לי זה לתרום לחברה וחשוב לי גם לאהוב את מה שאני עושה. למדתי מההורים שלי לראות את חצי הכוס המלאה וגם להיות אופטימית. הקשר שלי חזק עם המשפחה, עם הילדים, הבעל ועם האחיות והאחים.

מרים עם חברי גרעין הנח"ל

תמונה 2

הזוית האישית

עדי ונעמה: מאוד נהננו במפגשים. היה ממש מעניין. אנחנו אוהבות את מרים ומאחלות לה הצלחה.

מילון

גרונטולוגיה
תחום בביולוגיה וברפואה העוסק בחקר ההזדקנות. הגרונטולוגיה חוקרת את הגורמים הביולוגיים להזדקנות (ביוגרונטולוגיה) ואת התהליכים והמאפיינים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים שלה התלויים בתרבות. הגרונטולוגיה אינה עוסקת במחלות הזקנה - אלו הן תחומה של הגריאטריה. (ויקיפדיה)

ספרנות
ספרן הוא מי שבמקצועו מתמחה בקטלוג ספרים, במיונם, בחיפוש מידע בספרים ובמאגרי מידע דיגיטליים ובניהול ספריות. מקצוע הספרנות נלמד ברוב האוניברסיטאות יחד עם מקצוע המידענות, שמטרתו להעניק לספרן-מידען את הכלים לנווט בין מקורות הידע הרבים, לאתר ולשלוף את המידע הנדרש תוך כדי שימוש במערכות מידע ושיטות חיפוש מתוחכמות במחשב. בשל מטרות אלה של המקצוע, הספרן-מידען נדרש למודעות חברתית והשכלה רחבה, בנוסף ליכולת תקשורתית וידע טכנולוגי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבי אמר: "הקטן יכבד את הגדול והגדול יכבד את הקטן"“

”אמי אמרה שהיה נשק מתחת למזרון של הילדים והבריטים כמעט גילו אותו“

הקשר הרב דורי