מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתא מרים

תמונה משותפת של סבתא מרים כהן ונכדה שוהם כהן בעת הביקור בבית התפוצות בתל אביב.
תמונה משותפת של סבתא מרים כהן ונכדה שוהם כהן וכל קבוצת משתתפי תוכנית הקשר הרב דורי מטעם בית ספר תמיר - ראשון לציון.
סיפור העלייה מפרס

שמי מרים כהן – השם שלי מהתנ"ך. ההורים נתנו שמות לילדים לפי שמות מהתורה. יש לי עוד שם על שם סבתא שלי ז"ל שהוא ג'ולי. נולדתי בפרס בתאריך 27.8.43 בשירז, עיר קטנה ויפה, כשהייתי בת 6 עליתי לארץ ב- 1949, אחרי מלחמת השחרור.

עד גיל 6 גדלתי בשירז, אבי היה סוחר בדים ורוב השנים הוריי גרו בשכירות. כשנולדתי הוריי אמרו שהבאתי להם את המזל מפני שכמה חודשים לאחר מכן, הם הצליחו לרכוש וילה גדולה ויפה עם בריכה פרטית. בתקופת מלחמת העולם השניה הורי נתקלו באנטישמיות מצד הרהילה הערבית. למשל אמי זוכרת שהיו מקרים בהם היא הלכה למאפייה או למכולת ושם נאמר לה שהיום לא מוכרים ליהודים או שאמרו לה שהם מחכים שהיטלר יגיע לכאן ויעשה "סדר" ביהודים.

לצד האלימות המילולית היו גם פוגרומים כנגד הקהילה היהודית. הוריי גדלו במשפחות ציוניות שורשיות ומאוד רצו לעלות לא"י אולם כל הזמן חיכו שהמצב ישתפר, אולם כשראו שהמצב הולך ומתדרדר ואין סיכוי שמצבם של היהודים יהיה טוב הם החליטו לעלות ארצה.  הורי עלו בעליה הראשונה מפרס לישראל במטוס ובאופן מיידי שוכנו במושב זרחיה.

גדלתי במושב 'זרחיה' בדרום. תחילה גרנו באוהלים ולאחר מכן, עברנו לפחונים ולא היה לנו רכוש וכסף. כשהיינו במושבה, כל ראש משפחה היה שומר בלילה, בתורו, על המושבה, בגלל הפדאיון (הנקראים כיום מחבלים).

במושבה הכל עבד עם תלושים, כלומר אם הייתי רוצה לחם הייתי נותנת תלוש ומקבלת לחם. אבי היה עובד עבודות דחק (עבודת אדמה בעיקר) בשביל לפרנס את המשפחה. כל אותה עת אימי הייתה עקרת בית ומידי פעם הלכה למושבה ההונגרית לעבוד בעבודת אדמה על מנת לעזור בפרנסת הבית. היא דאגה בכל פעם להביא לנו פירות וירקות מהמושבה.

אני למדתי בכיתה א' במושב בחדר קטן שבו הייתה מורה שלמדה אותנו קרוא וכתוב בעברית מפני שלא ידענו עברית כלל. יש לציין שגם הוריי לא ידעו עברית כלל למעט שפת הקודש כפי שכתובה בתנ"ך.

כל ילדי המושב גדלנו יחד בשדות ונהנינו מאווירת המושב. הייתה לי ילדות נפלאה ומאושרת למרות שחיינו בדוחק כלכלי. נהגנו לאכול חמצוצים מהשדות ולמצוץ קנה סוכר.

אני זוכרת מהילדות את השבתות והחגים שכל המשפחה נפגשה והיינו יושבים לארוחות שישי וחג ביחד. אמנם לא היה הרבה אוכל, אבל נהנינו מהחברותא יחד. אימי נהגה לבשל את המאכלים הפרסיים שעליהם גדלנו: גונדי, חורשט סאבזי וכו'.

היינו אוהבים לשחק בגולות, חמש אבנים, קלאס, קפיצת חמור וקפיצת חבל. השירים מאותה תקופה היו 'רד הלילה', 'זמר זמר לך', 'מלאו אסמינו בר' וכו'.

כעבור 5 שנים שגרנו במושבה, עברנו לשכונת התקווה בתל אביב, מפני שאבי החליט שקשה להתפרנס במושב ולכן חשב שיש לעבור לעיר הגדולה תל אביב.

אבי החל לעבוד בעיריית תל אביב כפועל ולאחר מכן קודם להיות מנהל עבודה. אמי המשיכה כל אותה עת לשמש כעקרת בית.

בגרות

בגיל 17 הכרתי את בעלי משה באמצעות שידוך וכעבור כשנה התחתנו. משה נולד באיראן, הוא היה מדריך נוער בתנועת הנוער בפרס, הוא לימד עברית את הנוער הפרסי ועלה איתם לארץ בגיל 17, בלי הוריו, הם התגוררו בקיבוץ דגניה א' ודגניה ב'- היו להם הורים מאמצים. הם עבדו אדמה ובשדות והפריחו את השממה.

לאחר מכן, התגייס לצבא לחטיבת הנח"ל בגדוד 860. שירת בתור לוחם. לאחר שירותו הצבאי היה קצין בשירות בתי הסוהר.

לאחר החתונה התגוררנו גם כן בשכונת התקווה בבית אימו.משה התגייס לשב"ס ומונה לקצין מיש"ר. אני בכל אותם שנים הייתי עקרת בית. נולדו לנו ארבעה ילדים – שתי בנות ושני בנים.

התחתנתי בשכונת התקווה באולמי חן, בשנת 61. אני הייתי בת 18 ובעלי היה בן 31. כשנולדה ילדתי הראשונה, אביבה, הייתי בת 19 ומשה היה בן 32 – שנה לאחר החתונה.

אף פעם לא נסעתי לחו"ל, אני אוהבת את המדינה בה אני נמצאת, אני אוהבת לטייל במדינת ישראל היפה, אני באה ממשפחה ציונית ושורשית ולכן אני אוהבת להישאר בארץ ולא לנסוע לחוץ לארץ.

עיסוקי הראשי כיום הוא המועדון אליו אני נוהגת ללכת מידי יום. במועדון יש הרצאות, התעמלות, טיולים וחברה טובה. היום שלי מתחיל במועדון, משעה 8 עד בערך השעה 12, בו אני מבלה עם אנשים וחברים טובים, בהמשך היום אני בקשר עם הנכדים שלי ודואגת להיפגש איתם ולדאוג להם. אני אוהבת לטייל ולשמוע הרצאות, לקרוא ואוהבת לעשות הליכות.

השכלתי היא 12 שנות לימוד. במהלך תקופת ביה"ס עיסוקי העיקרי היה לעזור להוריי בעבודתם היום יומית. בילדותי רציתי להיות אחות אבל אבא שלי אמר שאני רגישה מידי ולא אעמוד בזה. הייתי רוצה ללמוד היום מחשבים, ברמה בסיסית כדי שאוכל להשתלב עם העולם המודרני.

ילדיי ונכדיי חיים בארץ ישראל, קרוב אליי. אני ציונית וכמוני גם הם, ולכן הם חיים פה ויישארו פה. הלימודים חשובים מאוד בעיניי, ידע ולימוד תמיד פותח דלתות וידע זה כוח. כיום לא ניתן להקים משפחה ללא עבודה מסודרת שדורשת לימודים

יש לי שתי בנות ושני בנים, הבכורה אביבה, אחריה נאוה, אחריה יוסף ובני הצעיר יאיר. כולם עשו צבא, שני הבנים שלי היו לוחמים – האחד בשיריון והשני בתותחנים-  שניהם היו במלחמת לבנון השנייה.

כשאמרתי לבניי  'אני מרים, יש לי חמישה אחים ואחות אחת, כולם היו בקרבי ונלחמו. בבקשה אל תלכו לקרבי!' הם אמרו לי – 'אמא אתם משפחה ציונית שורשית, איך את אומרת לנו דבר כזה?, אם כל אמא תגיד לבן שלה לא ללכת לקרבי, מי ישמור על המדינה הקטנה שלנו? גידלתם אותנו על אהבת הארץ ועל ציונות.'

כל ילדיי נשואים ואני סבתא ל- 8 נכדים ו- 2 נינים ונינה נוספת בדרך. אנחנו נוהגים להיפגש בשבתות וחגים, וילדיי ונכדיי נוהגים לבקר אותי בביתי מידי שבוע.

 

 

הזוית האישית

 הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

פאדיון
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60.

ציטוטים

”השמיים הם הגבול “