מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

70 שנות היסטוריה משפחתית

אני וסבא אברהם
סבא בצילומים
סיפורה של משפחת חולי אברהם כסיפור מדינת ישראל

הקדמה לסיפור
בסיפורי, אני סבא אברהם שמח שניתנה לי הזכות לספר לעומר נכדתי את סיפורי במהלך פרויקט הקשר הבן דורי ולהדגיש את ההבדלים הגדולים בין צורת החיים והאפשרויות שהיו לי כילד/נער לעומת צורת החיים והחשיבה של הילדים/נוער היום. איך למרות הקשיים הכלכלים והדלות בביתנו אז כמשפחה, היינו ילדים מאושרים עם שמחת חיים, עם יצירה וחיי חברה משגשגים. היום כשאני רואה את הסבים והסבתות שמשתתפים בפרויקט בצמידות לנכדים אני מבין כמה היו חסרים לי סבא וסבתא שלא זכיתי להכיר כיוון שנספו בשואה.                                                   
עליית ההורים לארץ ישראל
בשנת 1933 עלו הורי בגיל 18, יצחק חולי וחנה נחום, כחלוצים מסלוניקי שביוון. אז רווקים בקבוצת צעירים, פעילים בתנועת נוער הצופים, שעלו אחרי שעברו הכשרה לעבודה בחקלאות.

המסלול מסלוניקי שביון לישראל וההתיישבות בקיבוץ מגדיאל
הצעירים שעסקו בעבודות חקלאות בפרדסי הסביבה חיו בתנאים מחייה קשים, ימי עבודה היו קשים להשגה. החקלאים בסביבה העדיפו עבודה ערבית על עבודה יהודית בגלל עלות נמוכה. הצעירים היו צריכים להסתפק במינימום בכדי לשרוד. חתונת הורי והקמת משפחה בתקופת העוצר בשלב מסוים התפרק הקיבוץ וכל אחד דאג לעצמו. למרות הפרוק, נשמרו יחסי חברות טובים.
באותו הזמן החליטו הורי להתחתן בטקס צנוע במרפסת ביתם. את שמלת הכלה וההינומה (אשר נתפרה מכילה של תינוק שהשאילה לה אחת השכנות) אמי תפרה בעצמה ואת הזר יצרו מפרחי הרדוף שצמחו בסביבה. אבי השיג חליפה מאחד החברים וכך נראו שניהם יפים ומאושרים. למחרת חזרו לעבוד בכדי להתקיים. 
 
הורי ביום חתונתם
 
להורי נולדו 4 ילדים, אני השלישי מבניהם. עד קום המדינה התקופה הייתה קשה, היו הרבה מקרי ירי של ערבים ביהודים. האבות היו מגויסים  למלחמה, והאימהות היו צריכות להתמודד עם הקשיים והפחד. מידי פעם היו צריכים לרוץ להסתתר בפרדסים מחמת הירי, למרות שהייתי קטן זכורה לי התקופה היטב.  
קשיי הכלכלה בתקופת הצנע
בשנות החמישים לקראת סיום מלחמת השחרור הוכרז על משטר צנע במדינה. כלומר מעבר לחיים עם הוצאות צנועות לכל צורכי המחיה, הממשלה החליטה לחלק לתושבים פנקסי תלושי הקצבה שרק בתמורתם ניתן היה לרכוש מוצרי צריכה. כל זאת לצורך חסכון  בתקציב המדינה כדי לאפשר קליטת עולים / פליטים מהשואה וממדינות ערב. התקופה הייתה קשה מאד והקיום היה על סף העוני.
המעבר לבית חדש
ב- 1950 עברנו לגור בבית חדש עם שטח אדמה של דונם. הבית היה בן שני חדרי שינה ופינת אוכל. בהשוואה להיום, הבית היה קטן מאד מכדי שיוכלו לגור בו שש נפשות, אך בשבילינו זה היה שינוי גדול. בבית לא היה חשמל, התאורה הייתה באמצעות עששית נפט שהפיצה אור בכל הבית, הבישולים היו על פתיליות, חימום הבית היה באמצעות תנור נפט, מים חמים למקלחת חוממו בדוד על פרימוס ושמירת טריות המוצרים היה בעזרת מקרר קרח. היינו צריכים לקנות קרח כל יום ממוכר הקרח שעבר ברחוב עם סוס ועגלה. גם מוכר הנפט היה עובר בכל יום ברחוב ומצלצל בפעמון. כך ידענו שהגיע מוכר הנפט, קניית חלב היה אותו סיפור. למרות התנאים הדלים, הרגשנו מאושרים ועשירים בחלקנו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בחצר גידלנו עצי פרי וירקות, בנוסף היה לנו לול תרנגולות וברווזים לצורכי קיום המשפחה, וערוגות פרחים מקסימים לנוי. כל זה דרש השתתפות כולנו בתחזוקת הגינה ובעלי החיים. באותה תקופה אבי החל לעבוד בצרכניה שיתופית, שלימים הפכה לחנות מכולת שרכש מהאגודה. המבנה קיים עד היום במרכז מגדיאל. אימי עסקה, בנוסף לעבודות הבית ועזרה במכולת, בתפירה- המקצוע אותו למדה לפני העלייה לארץ. הסכומים הקטנים שקיבלה מהלקוחות שימשו כתוספת לכלכלת המשפחה.
תקופת ילדותי
החיים לימדו אותנו מגיל קטן להתמודד עם בעיות קיומיות שילדים היום לא מכירים. כך למדנו לפתח דמיון וכושר המצאה שגרם לנו ליצור משחקים מסוגים שונים בצורה עצמאית ומאולתרת כמו למשל: קורקינט, פנס קסם, משחקי חצר בחברת ילדים רבים ללא עלויות כספיות. הקשרים בין הילדים היה קרובים והדוקים ונשארו לאורך שנים. כשרצינו לבקר או להזמין חבר פשוט הלכנו אליו (כמובן לא היו טלפונים ומחשבים והסתדרנו) אני אישית ממשיך במפגשי חברה עם אותם חברי ילדות שהתבגרו, והקימו משפחות. 

אני למדתי בבית הספר העממי במגדיאל בו הייתה חוה חקלאית (שקיימת עד היום ואליה מגיעים כל דורות ילדי הוד השרון כולל שלושת ילדינו) שבה גידלנו ירקות, פרחים וכוורות דבורים. הייתה חממה לגידול אפרוחים ולול תרנגולות. חלק מירקות הגינה היינו מקבלים הביתה לשימוש המשפחה. גידלנו סלק סוכר שנימכר למפעל לייצור סוכר. כל זאת נעשה ע"י תלמידים בהדרכת מורים, אני אישית עסקתי רב הזמן בגידול דבורים ותחזוקת כוורות, התחום האהוב עליי ביותר. זכור לי שבכל יום שישי היינו חייבים לתרום לקופת קרן קיימת לישראל. בימי הולדת של חברי הכיתה נהגנו לכתוב ברכות וזיכרונות באלבום שיועד לכך. 

את דמי הכיס הרווחתי בחופשות מעבודה בחקלאות אצל חקלאים בסביבה. עבדתי באיסוף בוטנים, תפוחי אדמה, ועישוב ערוגות תותים. עבודות שנעשות היום ע"י עובדים זרים או מכונות חקלאיות חדישות.
כשהתבגרתי הצטרפתי לתנועת "הנוער העובד". זאת הייתה תקופה מקסימה שבה טילנו בכל הפינות בארץ במסעות רגליים, מחנות עבודה בקיבוצים. היו לנו ערבי שירה ופעילות חברתית. את התקופה הזאת מאוד אהבתי.
 
 
הייעוד שלי היה להתגייס ל"נחל" ולהמשיך לחיים בקיבוץ. אך כמו שקורה הרבה בחיים, חל מפנה בחיי ובהמשך הלכתי לבית ספר תיכון למקצועות תעופה באורט. למרות השינוי ביעוד שלי המשכתי ונהנית מפעילות ענפה בתנועת הנוער. ולאחר מכן גויסתי לחיל הנדסה.
העיסוק המקצועי העיסוק המקצועי היה בתחום התעופה, הנושא ריתק אותי, תחום בו התקדמתי והייתי שותף בפיתוח וייצור מטוסי קרב לחיל האוויר.לפני כ-30 שנה נפתח במקום עבודתי מפעל לייצור מטוסים ללא טייס שהפך לאחד המפעלים המובילים בעולם בתחום. אני השתלבתי בצוות ההקמה, הפיתוח והיצור של פרויקטים רבים בתחום שמספק מטוסים ללא טייס לכוחות הביטחון בארץ ובעולם. אין ספק עיסוק מרתק ביותר מלא בחידושים כל הזמן עם פעילות מרובה בארץ ובמדינות רבות בכל עולם. משם פרשתי לגמלאות בגיל 67. 
בניית תא המשפחתי המשך בתחילת שנות השבעים, הכרתי את חיה ובשנת 1972 נישאנו ונולדו לנו
 3 ילדים:
אייל, קרן וחני. שלושתם נשואים היום ויש לנו 5 נכדים (כן ירבו), עומר הבכורה מבין הנכדים.

את ביתנו בנינו במגדיאל (עיר הולדתי) שבהוד השרון אייל שהוא בננו הבכור נשא את נעמה לאישה. היום הם גרים ברעננה ונולדו להם 3 ילדים, עומר היא הבכורה. 

 
משפחת חולי 4 דורות  
 
 
 
 
 
 
 
היום חיה, אשתי, ואני גמלאים וממלאים את זמננו בכיף בעיסוק בתחביבים, טיולים בארץ ובחו"ל וכמובן עם המשפחה והנכדים. 
 
סיכום שלי לפרויקט שמחתי שניתנה לי הזכות להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי. העשייה ביחד עם נכדתי תרמה הרבה להידוק הקשר בינינו. כמו כן, אני רוצה להודות למשפחתי (בעיקר לאשתי חיה וקרן בתי) שעזרו לי ללקט את החומר וכמובן תודה מיוחדת לנטע המורה שהשקיעה את כל מרצה ליצירת אווירה נפלאה במהלך המפגשים בפרט וארגון הפרויקט בכלל וארגון הסיור המרשים בבית התפוצות.
 
 
תשע"ו – 2016

מילון

הצופים
הצופים או תנועת הצופים היא תנועה חברתית כלל עולמית. מטרתה היא לפתח אנשים צעירים גופנית ורוחנית כך שהנוער יוכל לקחת מקום מועיל יותר בחברה. מטרה זו מושגת באמצעות חינוך בלתי פורמלי עם דגש על פעילויות מעשיות בחוץ, בטבע. התנועה נוסדה ב-1907 על ידי רוברט באדן פאוול, לוטננט־גנרל במילואים מהצבא הבריטי. הוא היה גם באותה תקופה חבר בכיר ב"בריגדת הבנים" (ארגון נוער נוצרי). כיום כוללת התנועה למעלה מ-42 מיליון חברים ב-217 מדינות וטריטוריות.

הכשרה
למידה

ציטוטים

”מעוטי יכולת אך מאושרים בחלקנו“