מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דוד (דייב). נולדתי בקליפורניה ב-1936. גדלתי בלוס אנג'לס. אבא שלי, ג'ק, עבד במפעל מטוסים. אימא שלי, ג'וליה, הייתה מורה. היה לי אח אחד, רפי, שהיה קטן ממני. בשכונה שלנו לא היו ילדים יהודים, עד שהגעתי לאוניברסיטה, שבה היו הרבה יהודים.

אני ואבי

בגיל 19, כדי לא לשרת בצבא האמריקאי, עליתי לארץ. נסעתי עם המשפחה 7 ימים ברכב מלוס אנג'לס לניו יורק. הדבר המעניין ביותר בדרך היה שנסענו דרך מדינות רבות (כולל עיר הבירה וושינגטון), ומניו יורק הפלגנו 18 יום באנייה יוונית שהעלינו עליה את האוטו עד חיפה. בדרך עצרנו וסיירנו בנפולי ובאתונה. בגלל העצירה באיטליה, הגענו לארץ באיחור. ביומינו הראשון בארץ ישראל, הוצאנו את האוטו שהגיע עמנו בבטן האנייה, ואבי הסיע אותנו להר הכרמל לראות את הארץ. משם המשכנו לעכו. בהמשך נסענו למקום מגורינו, תל אביב. בזמנו לא היה קיים "כביש החוף" והיה לנו קשה למצוא את העיר. תחילה גרנו בתל-אביב ואחר כך ברחובות. שירתי בחיל האוויר ולמדתי באוניברסיטה בירושלים. אבא שלי עבד בארץ כמהנדס מטוסים בחיל האוויר. אימא שלי הייתה עקרת בית. אחי היה ארכאולוג.

היום אני גר בהרצליה. עבדתי בשרות המדינה 35 שנה. אני נשוי לעליזה שהייתה מורה למתמטיקה. היום יש לנו חמישה ילדים, וחמישה נכדים.

הזוית האישית

סבא דוד: אני נולדתי כיהודי. לדעתי כל היהודים בעולם צריכים לחיות בארץ ישראל כי כאן המדינה היהודית.

הנכד גפן: לסבא יש סיפור חיים מעניין.