מאגר סיפורי מורשת

 

 

 

יצאתי לשבועיים לעבוד בחפירות. באותם ימים מצדה הייתה מבודדת ולא היו כבישים סלולים בסביבה. גרנו באוהלים לרגליי המצדה. בחמש בבוקר הרמקולים העירו אותנו בקריאת  בוקר טוב למתנדבים. עלינו ברגל דרך הסוללה העלייה חיממה לנו את הגוף הקפוא. הקבוצה שלנו עבדה ברבות בית הכנסת, היינו צריכים  למלא סלים מבד בחול ואבנים, לסנן אותם ולחפש חרסים, מטבעות או כלים מאותה תקופה. כשהוצאנו את האבנים גילינו ריצפת פסיפס בבית הכנסת.

 

 

בהר תמיד בבוקר מוקדם, הייתה נושבת רוח ואבק היה מכסה את השטח. באחד הבקרים כשאני סוחבת סל כבד של אבנים אדם עמד לי באמצע הדרך אני אומרת לו זוז אתה לא רואה שאתה מפריע לי לעבור הוא זז. אחר כך אמרו לי שאותו אדם היה יגאל ידין, מפקד המשלחת והיה לי מאד לא נעים.

 

 

 

בערב כשכולם ירדו לנוח לנו במסגרת הצבא היו תורנויות שמירה וניקיון של המאהל. עם כל הקושי נהנינו. היו לנו הווי והכרויות עם מתנדבים מכל המדינות, היו ערבי שירה וריקודים. היה לנו הווי מיוחד, צחקנו על עצמנו למשל אין מה לומר החיים נפלאים על ההר, אין צורך בקמין, העלייה להר מחממת את הגוף כתנור, מסז' לפנים בעזרת רוח מכל הכיוונים, לקה של חול לציפורניים ופודרה של אבק ללחיים, פיתוח שרירים בסחיבת האבנים. היינו מנותקים העולם החיצון. לא היה לנו טלפון והקשר היחיד עם המשפחה היה במכתבים.

 

 

 

 

 

החלטתי לספר לה את ספור המצדה כי החודש 30.12.14 מלאו 50 שנה למשלחת ידין למצדה והיה כנס מיוחד עם סיורים והרצאות ואני מרגישה גאווה שלקחתי חלק בחפירות, היום אלפי אנשים מכל העולם באים לבקר במצדה.