מאגר סיפורי מורשת

אנחנו גרנו ברחביה שבירושלים והתקופה היתה סוערת מאוד

אירוע רדף אירוע זו הייתה תקופה של אחרי מלחמת העולם

ה -2 היו מעפילים שהגיעו באניות שהאנגלים ניסו למנוע והצליחו הרבה פעמים את כניסתם לארץ.

 

ליהודים ששרדו מהשואה לא היה לאן לברוח מהאנטישמיות בעולם, לכן קמו בארץ מחתרות שלחמו בבריטים ותבעו את הזכות ההיסטורית של העם היהודי להגיע ולהתיישב בארץ ישראל.

                                                                               *בתמונה: באמצע דן, מימין אורי אדוני 1946

 

בגלל המלחמות בין האנגלים ליהודים ולערבים, ירושלים היתה מחולקת בגדרות תייל להגן בעצם על השטחים בהם פעלו הבריטים קראנו לזה בווינגראד כי לראש הממשלה שלהם קראו בווין ופרוש השם העיר של בווין.

 

בעיר אי אפשר היה להסתובב חופשי, היו גם שעות של עוצר בעיקר בלילה שאסור היה לצאת מהבתים, השוטרים הבריטים הסתובבו כל הזמן ברחובות, רובם היו מפחידים וחלקם ידידותיים. היו את אלו שקראנו להם הכלניות בגלל הכובעים האדומים שלהם הם היו החיילים הצבאיים והם היו יותר ידודיתיים, ואילו מהשוטרים מאוד פחדנו. 

היה החופש הגדול, אבל בגלל כל מה שספרתי עד כה אי אפשר היה להסתובב הרבה וגם מסוכן היה לצאת מהעיר לטיולים או לקרובי משפחה…

 

ההורים עבדו ואנחנו נשארנו לבדנו רוב היום, בעיקר היינו מבלים עם חברים אחד אצל השני, משתדלים לא להשאיר אף ילד לבדו.

 

בוקר אחד הלכתי עם חבר שלי שקראו לו אורי אדוני לחבר שלנו שקראו לו אוריאל שטוק, הוא גר מול מלון המלך דויד, הלכנו אליו לשחק פינג פונג ,החלטנו על טורניר פינג פונג, אוריאל שאצלו שיחקנו והוא היה היחידי מכל החברים שהיה בחצר ביתו שולחן פינג פונג, כמובן היה השחקן המצטיין. הצטיידנו בגזוז (סודה עם מיץ פטל) כי ידענו שהטורניר הולך להיות ארוך, החלטנו באותו הבוקר שחייבים סוף סוף להביס את אוריאל! 

 

קצת על אופיו האליטיסטי של אוריאל, במילה אחת יקה! ראשי התיבות יהודי קשה הבנה! זה היה כינויי ליהודים שעלו מגרמניה, אבל הם לא היו מתקשים בהבנה הם פשוט היו מאוד מדוייקים ופדנטים ואי אפשר היה להסיט אותם מדרכם המסודרת. לא היה "בערך" ולא "ליד" אלא מדוייק! אוריאל למשל היה היחידי שהיה לו סרגל חישוב כבר בבית הספר היסודי. ברור למה עוד יותר רצינו לנצח אותו פעם אחת ולתמיד. 

 

אורי אדוני שהיה ילד יפה ומקובל בכיתה לא אהב להיות במקום שני או שלישי הוא, רצה להיות אלוף האלופים בכל התחומים ואוריאל שאפילו לא היה ילד ספורטיבי ובכל זאת היה תמיד מנצח את כולם, את זה אדוני לא היה יכול לסבול עוד.

 

אני שהייתי הספורטאי שבחבורה ושכבר זמן רב טקטיקות לניצחון מוחץ רצו במוחי חיכיתי להזדמנות הזאת לנצח כבר זמן מה. הטורניר החל והקרב היה צמוד לכל אורכו אחרי כבר שעתיים של משחקים והתוצאה קרובה לסיום, בנקודה ה – 20 של המשחק (שמסתיים ב – 21) פתאום, רעש מחריש אוזניים האדמה רעדה, קולות נפץ מסביב, חלונות התנפצו מעלינו, היינו משותקים מלאים בחרדה, לא ידענו מה מתרחש סביבנו, והיינו לבד 3 ילדים מפוחדים.

נשמעה צפירת אזעקה,לא היה לאן לברוח, התחבאנו מתחת לשולחן הפינג פונג וחיכינו לא יודעים למה…אחרי כמה דקות הבנו אפילו רק במבט, שאנחנו חייבים לברוח משם, לא היו טלפונים ולא טלויזיה או כל מקור מידע שיסביר לנו מה קורה. חשבנו שהפציצו את הבית של אוריאל, החלטנו להתקדם בזהירות לכיוון הרחוב הצצנו ומחזה נוראי ניגלה לעינינו, מלון המלך דויד שקראו לו אז מלון קינג דיויד שהיה ממש ממול ביתו של אוריאל קרס ברעש עז אחר ההתפוצצות. נשמעו זעקות אימה, עשן עלה מהבניין עם ריח נוראי, שוטרים בריטים החלו להגיע ולהתרוצץ בבהלה ברחוב, המהומה הייתה רבה ואיומה.

אוריאל לא רצה לזוז, כי חיכה להוריו הוא היה בין היחידים בירושלים שהיה להם טלפון בבית, והוא ידע שיחפשו אותו. אנחנו החלטנו שחייבים להגיע הביתה ויהי מה! אורי ואני היינו שכנים ידענו שהדרך תהיה לא קלה, פחדנו מהשוטרים ומהחיילים אך ידענו שאם לא נזוז מהר יסגרו את הרחובות בעוצר ולא נוכל להגיע הביתה מי יודע כמה זמן.

 

התחלנו לברוח דרך חצרות מחפשים דרכים צדדיות, אך כשניסינו לחצות את רחוב קינג ג'ורג' נתקלנו בחיילים, הם כיוונו לעברינו את הרובים והמטירו עלינו שאלות באנגלית, אנחנו בקושי הבנו אותם וביקשנו באנגלית רצוצה "מי וונט הום" הם הבינו שאנחנו ילדים תמימים והראו לנו את הדרך שדרכה נוכל להגיע הביתה.רצנו כל עוד רוחינו בנו, הגענו כבר בלי אוויר לנשימה, נכנסנו הביתה (לא היו נועלים את הדלתות ולא היה צורך במפתח). הבית היה ריק מאנשים והפחד עוד קינן בקרבינו מספר שעות, עד שאימי חזרה מהעבודה ויכולתי להתנחם בזרועותיה, היא נשמה לרווחה ודמעות של שימחה מילאו את עיניה כשפתחה את דלת ביתנו ומצאה אותי שם.

 

אבי עבד בים המלח ולא היה לנו קשר איתו, בסוף השבוע כשהגיע סיפרנו לו בהתרגשות את מאורעות היום. אנחנו הבנו מה ארע רק בלילה ככשמענו ברדיו את החדשות והתברר שהאצ"ל פוצץ את מלון המלך דויד, ושנהרגו בפיצוץ הזה הרבה בריטים, וגם יהודים וערבים.

 

הרגשות היו מעורבים, כי מצד אחד פגעו בבריטים ומצד שני ההרג היה רב מדיי. המאורעות בעקבות הפיצוץ רק הלכו וגברו. בקיץ הזה כבר לא הסתובבנו כמעט, היינו מכונסים בבתים ומאז אף אחד לא הצליח להביס את אוריאל שטוק בפינג פונג.