מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה, תדלה, בשנת 1952 להוריי משפחת זיגמון. גרנו בבית קרקע בשכונה יהודית בווילה גדולה ויפה, סמוך לביתנו היו  בתי כנסת רבים. היינו הולכים הרבה לבית הכנסת כדי  להתפלל. ולעתים קרובות שימש בית הכנסת  גם כמקום מפגש לאנשי הקהילה. כמובן, שערכנו גם מפגשים רבים  בבתים של המשפחות, אהבנו מאוד  לארח ולהתארח.

אני זוכרת במיוחד את הביקורים ההדדיים בשבת בערב, כאשר הבית היה מתמלא באורחים וכולם היו יושבים ומפטפטים. כל המשפחות בקהילה חיו באחווה ובאחדות עם הרבה עזרה הדדית כאילו היינו בני משפחה אחת. אני הייתי הבת הקטנה במשפחה מבין שישה ילדים.

הוריי היו הורים מסורים מאוד שדאגו לכל מחסורנו, הם תמיד הקשיבו לבקשותינו ואפילו פינקו אותנו. הם היו אנשים מאוד ענווים וצנועים. אמי חבשה מטפחת ראש ולבשה שמלות או חצאיות. אבי היה לבוש בימות החול בלבוש פשוט ורגיל ובשבתות לבש ג'לביה לבנה.

אבי היה צורף שפרנס את המשפחה בכבוד ואימי הייתה תופרת. הייתה לנו עוזרת ערביה בשם פאטימה שהייתה עושה לנו את כל עבודות הבית. היא הייתה מכבסת ומגהצת, מנקה ומבשלת. בימות החול אכלנו בעיקר קוסקוס, קציצות וירקות ומוצרי חלב כמעט שלא אכלנו. בשבת אכלנו מאכלים מיוחדים לכבוד השבת בשכונה שלנו הייתה מרכולית, שם היינו קונים את כל מוצרי המזון שלנו. עלינו ממרוקו לארץ בשנת 1962. עוד לפני שעזבנו את מרוקו  הסוכנות היהודית דאגה לסדר לנו את הדרכונים ואת כל האישורים המתאימים, וזאת משום שמשפחתנו, משפחת זיגמון נחשבה במרוקו למשפחה עשירה וחשובה.

עזבנו את קזבלנקה והפלגנו באנייה לצרפת, מצרפת טסנו לישראל. כשנחתנו בשלום בארץ הסוכנות רצתה להפנות אותנו לנתניה או לאשדוד, אך אמי סירבה. היא רצתה מאוד לגור ליד אחיה יעקב שעלה לפנינו וגר באשקלון. אכן, הגענו לאשקלון ומיד קיבלנו דירה, למרות  שעולים רבים שהגיעו איתנו לארץ לא קיבלו דירה אלא צריף. בדירה היו מיטות של  סוכנות, מיטות שאינן נוחות במיוחד, ההרגשה שלנו הייתה  קשה, במרוקו היינו רגילים  לגור בווילה עם משרתים ולחיות כבני מלכים.

השתלבות וההתאקלמות שלנו הייתה קשה וכואבת. אחד הדברים שאני זוכרת עד היום, הוא שליד ביתנו היה טאבון כעין אח שמחממים בו לחם ובעיננו הטאבון נדמה אז כמו בית קברות. הדירה הייתה  ברחוב אפרים צור, בשכונת "עתיקות" של היום.

כשהגענו לארץ ישראל הייתי בת עשר והורי קנו לי מתנת יום הולדת, גיטרה, הייתי מאוד מרוגשת ושמחה מהמתנה, נקשרתי מאוד לגיטרה ולא הייתה מאושרת ממני. אך יום אחד הגיטרה שלי נעלמה בבית הספר. נעצבתי מאוד ובכיתי ימים ולילות אך לצערי, עד היום לא מצאתי אותה. עדיין אני  חולמת למצוא אותה.

למדתי בבית ספר "ישורון", במקום הזה נמצא היום בית ספר "אור חיה" בו לומדות נכדותיי. כתלמידה בבית ספר תמיד שאפתי להיות הכי חרוצה ומוצלחת, תמיד רציתי שהיה לי את  הציון הכי גבוה ולהיות מהתלמידות המצטיינות בכיתה. כשהגעתי לגיל שבע עשרה סיימתי את לימודיי והתגייסתי לנח"ל. שירתתי חצי שנה בנח"ל שלט בגבעת חיים ולאחר מכן התגייסתי לצה"ל. שם היה לי כיף, נהניתי מכל העבודות והחוויות.

כשהייתי בגיל תשע עשרה אבי נפטר בעקבות אירוע מוחי. אמי נפטרה כשהייתי בגיל ארבעים ושמונה ממחלת הסוכרת. כשזה קרה הרגשתי רע מאוד. בכיתי, והרגשתי כאילו חתכו בבשר החי שלי. לצערי, גם  שלושה  מאחיי נפטרו בגיל צעיר בעקבות  מחלות קשות. נותרנו שלושה אחים. צ'רלי, אסתר ואני, לחיים טובים וארוכים.

במסיבת שיחרור הכרתי את בעלי, ולאחר שנתיים התחתנו, הקמנו משפחה, כיום יש לנו ארבעה ילדים, ועשרים וארבעה נכדים, שתי כלות, ושני חתנים מדהימים, כן ירבו.

מאז נישואי אני מבשלת עבור בעלי אוכל הודי, ובשבילי אוכל מרוקאי. אני אוהבת לבשל מאכלים ומטעמים מיוחדים  לנכדיי ולנכדותיי שאוהבים להתארח אצל סבא וסבתא הרבה.

לפני חג  הפסח אני מתחילה את ההכנות  והניקיונות מיד לאחר חג  החנוכה. יש לי בית גדול, ואני אוהבת לנקות כול פינה ופינה. אני מאוד קשורה לסדר וניקיון. שבוע לפני החג לא אוכלים אצלי לחם בבית.

תשע"ה 2015