מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

25 שנות עבודה בגן "ויצו"

אני וסבתא
סבתא מתנה עם ילדיה
עד היום אני גרה באותו המקום ובאותו הבית באבן יהודה

ילדותי והתבגרותי
נולדתי באבן יהודה ועד היום אני גרה באותו המקום ובאותו הבית. אבי נפטר ואימי נשארה לבד, לכן למרות שנשאתי לא עזבתי את ביתי. ילדותי הייתה יפה ומיוחדת. הורי דאגו לכל צרכיי.
 
גידלנו עופות, עיזים, תרנגולות  וגם ירקות… למעשה גידלנו את מה שאכלנו. בתקופה ההיא לא היו חנויות וכבישים, לכן אחת לשבועיים נסעתי עם אבי לתל אביב לצורך קניית המצרכים שחסרו כמו שמן, קפה, תבלינים, ועוד. אני זוכרת עד היום, שנסעתי באוטובוס בעל שתי קומות, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת! תמיד חיכיתי לפעם הבאה… ) תל אביב הייתה אז כמו מושבה והיה בה רק כביש אחד שהוא כיום כביש ארבע).
 
בתקופה ההיא לכל המשפחות היו עשרה ילדים לפחות, ואילו אצלנו בבית, רק אחי ואני (הרגשתי לא נוח שלא היו לי הרבה אחים) לאמי היה קשה מאד להביא ילדים לעולם, לכן היינו רק שניים. זו הסיבה שהוריי כל כך דאגו לאחי ולי, הם תמיד חששו שלא נלך לבד, שמא יקרה לנו משהו.
 
באבן יהודה לא היה בית ספר כשנולדתי, חלק מהילדים למדו במועצה המקומית, חלק בבית הכנסת, חלק במרפאה, וכשהייתי בכיתה ד' בנו את בית ספר "בכר".
 
אנחנו עשינו הכול לבד, בין אם בגינה בין אם במקום אחר. אמא ואבא  עבדו, אמא עבדה בבית, אבא עבד בפרדסים, בחקלאות ובעבודות מזדמנות, המושבה שלנו הייתה ריקה מבתים, עצים וכבישים.  היה לי אח שדאג לי, שימח אותי, קנה לי אופניים בהפתעה, כשלא היה לאף אחד אופניים… היינו שמחים ביחד בערב שבת ובחגים.
 
היו רק שלושה משפחות תימניות והתכנסו יחד וחגגנו יחד את כל החגים, כל אחד היה מביא את האוכל שלו ואכלנו יחד , שרנו ורקדנו, היה כיף וכל הזמן היינו מחכים לחגים הבאים. היינו משחקים בחבל, בגוגואים, בחמש אבנים, בתופסת.
 
גרנו בצריף בחצר, הורי קנו אדמה ולאחר כמה שנים אבי בנה לבד את הבית. הוא קנה דלתות, וריצוף, ובנה במו ידיו הכול. אחי ואני נהנינו לראות את התהליך, זה פיתח לנו את החשיבה וכמובן שעזרנו בכל מה שניתן. כשנכנסו לבית הייתה שמחה מאוד גדולה. היה טקס של הנחת המזוזות וזה היה בשבילנו יום קדוש ושמח. אמא הכינה מטעמים טעימים כמו: מרק תימני, לחוח, פיתות בטבון (היה לנו טבון מחמר בחצר) ובטטות, והשכנים המעטים שהיו באו לאכול אתנו, שמחתי מאוד!
 
על השכונה שלי
בתחילת הדרך בשכונתי לא היו כבישים, לא הייתה כתובת לכל בית, לא היו שמות לרחובות. היינו הולכים למכולת כל יום, עם סל מרשת, וקונים כל מה שצריך לאותו היום, כל יום מחדש. באותה התקופה לא היו מקררים בבתים, לכן היה איש שעבר מרחוב לרחוב ומכר קרח. כל יום היינו קונים קרח חדש. היה איש שמכר נפט, כך היינו מדליקים את התנורים להתחמם, וגם לבשל, בפתיליה, בפרימוס. היינו מכבסים עם דוד על הפרימוס, שמנו עליו את הבגדים והוספנו סבון עד שהמים רתחו. אחרי הצהרים היינו מתכנסים כל החברים ומשחקים תופסת, בחבל, בקלאס, גוגואים, שלוש מקלות, מחניים בכדור, משחקי כדור, דמקה. ביום העצמאות היינו הולכים למצעד, כבר בשלוש לפנות בוקר היינו יוצאים לדרך כדי לתפוס מקום ולהיות בין הראשונים. 
 
עבודתי ועצמאותי אחרי הילדות
בגיל 18 התחתנתי. עבדתי במפעל לביצים באבן יהודה, ובעלי עבד כמנהל הפרדס וכמה חודשים אחרי החתונה הוא התגייס לצבא. הוא שירת שנתיים וחצי, כנהג משאית בחיל מודיעין. ואני הייתי לבד, עם בתי הראשונה (אלמוגה). בעלי היה גם שוער מוצלח בנבחרת אבן יהודה וקיבל המון גביעים. נולדו לי עוד ארבעה ילדים.  שמחתי מאוד כי לא היו לי הרבה אחים ורציתי מאוד ילדים…. נכון להיום ילדיי נשואים, למעט ילד אחד שעדיין רווק.
 
סיפור שחרוט בזיכרוני ארע לפני 27 שנים, גרניט בתי האמצעית גרה אצלי, הייתה לה תוכנית להתחתן ולטוס למזרח וכך היה. 3 שנים היא הייתה שם עם בעלה, הם גרו ברכב מסחרי קטן יחד עם כל רכושם. אני התגעגעתי אליה מאוד, חיכיתי לראות אותה, דאגתי, פחדתי, היא הייתה מתקשרת אלי מטלפון ציבורי לשנייה, ואז השיחה הייתה מתנתקת. זה לא היה מספיק, כי רציתי לדבר איתה יותר, אבל שמחתי לשמוע אותה, שהיא חיה, ושהכול בסדר.
 
לאחר שלוש שנים, ברוך השם, היא צלצלה והודיעה שהיא מגיעה, ויש לה הפתעה שהייתי צריכה לנחש. ניחשתי נכון, שאלתי "את בהריון" והיא ענתה לי שכן. השמחה הייתה גדולה, אני ואמו של בעלה של גרניט הלכנו לשדה תעופה ואני לא זיהיתי אותה, כי היא הייתה ממש ממש רזה. ואז שמחנו והלכנו ביחד לקופת חולים לעשות את כל הבדיקות.
 
בגיל 33 למדתי חינוך לגיל הרך ועבדתי בגנים רבים. עבדתי בגן "ויצו" במשך 25 שנה. גם נכדיי למדו באותו הגן ואת רוב חיי ביליתי עם ילדים.
 
זכורה לי תקופה שבה הייתה מלחמה, היינו בגן ונאלצנו להיכנס למקלט לא פעם. כל יום היינו עושים חזרות, כאב מאוד שילדים בגיל כזה צעיר  צריכים  להיחשף למצבים כאלה. אחרי כמה ימים, הביאו ממ"דים ולכל גן היה ממ"ד והילדים נכנסו לתוך הממ"דים. כשהמלחמה התגברה סגרו את הגן. אני הלכתי לבתים של כל הילדים וביקרתי אותם. הבאתי להם הפתעות, חיבקתי אותם, שימחתי אותם וחיזקתי אותם, אני נהניתי מאוד מאוד מאוד. עד היום נמשכות המלחמות, אני מקווה שזה ייפסק, שיבוא השלום, אמן!
 
בתשיעי לדצמבר 2015 טרגדיה נוראית קרתה בחיי. איבדתי את אחי היחיד שהיה בשבילי הכול, החודשיים האחרונים היו מאוד קשים, ישבנו ליד מיטתו כולם והיה קשה מאוד להיפרד.
 
העשרה
אבן יהודה: "אבן יהודה היא מועצה מקומית בשרון במחוז המרכז בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950. …המושבה הוקמה בינואר 1933 ידי אגודת "בני בנימין" …שנת 1948 הוענק ליישוב מעמד של מועצה מקומית, הכוללת בשטח שיפוטה גם את היישובים הסמוכים". ויקיפדיה
תשע"ו

מילון

אבן יהודה
אבן יהודה היא מועצה מקומית בשרון במחוז המרכז בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950. ...המושבה הוקמה בינואר 1933 ידי אגודת "בני בנימין" ...שנת 1948 הוענק ליישוב מעמד של מועצה מקומית, הכוללת בשטח שיפוטה גם את היישובים הסמוכים

ציטוטים

”את רוב חיי ביליתי עם ילדים“