מאגר סיפורי מורשת

שמי ויקי ואני ילידת פקיעין, 2000 שנה בארץ מחורבן בית שני. אנו בעצם דור של יהודים שלא עזבו את הארץ. בשנת 1936 היו מאורעות, והערבים מחוץ לכפר באו להרוג את כל היהודים. בכפר התגוררו דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים.

עם פרוץ המאורעות, הערבים הדרוזים החביאו אותנו במתבן וככה ניצלנו.

חששנו שאחי, שהיה אז בן שנתיים יבכה וכך יתפסו אותנו וירצחו אותנו. אך, לא להאמין, אבא ביקש מאחי הפעוט להיות בשקט והוא לא הוציא הגה מפיו, כאילו הבין שמשהו לא בסדר ושאנחנו בסכנת מוות.

הערבים נכנסו, אך לא מצאו אותנו.

למחרת, אבא העביר אותנו לחיפה, מפני שאחי הבכור למד שם והיה לו חדר שם.

לאבא לא הייתה עבודה, כי הוא היה חקלאי, ולכן עברנו לחדרה, משום ששם היו פרדסים, ויכולנו לעבוד.

בחדרה למדתי בבית ספר היסודי 'תחכמוני', וכשסיימתי את בית- הספר, למדתי בבית ספר לבנות את מקצוע התפירה. באותה תקופה הכרתי את בעלי אברהם (דולפי) והתחתנו בגיל 18.

בגיל 19 נולדה לי בת ראשונה וקראנו לה לאה. כעבור 4 שנים נולד לנו בן, יצחק, וכעבור 9 שנים נולדו לנו תאומים, בן ובת, שקראנו להם ניצה ואריה, שהוא אביו של תבור.

בשש השנים הבאות חייתי כאלמנה, וכעבור זמן מה הכרתי את סומר משה והתחתנו. חיינו יחד 28 שנים.  בשנה הזאת, שנת  2014 ,משה חלה באלצהיימר, ונפטר, וכעת אני מתגוררת לבדי, אך אני לא ממש לבד משום שאני אמא ל- 4 ילדים מסורים ואוהבים, סבתא ל-11 נכדים ו-6 נינים אוהבים.

בגיל 80 הילדים לקחו אותי לחגוג את יום ההולדת שלי בכפר פקיעין. ביקרנו בבית הכנסת העתיק, מימי רבי שמעון בר יוחאי, ושם אכלנו במערה של רבי שמעון יוחאי. היה זה יום שישי, אז הדלקנו שם נרות שבת.