מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

12 שעות בלב ים

גאולה ומעיין
אולגה בצעירותה
דרך החתחתים של העלייה לישראל מסוריה

שמי דרור גאולה, נולדתי בדמשק עיר הבירה של סוריה, בשנת 1935. עליתי לארץ בשנת 1949. בשנת 1944 אמא שלי נסעה לפלשתינה לבקר את ההורים שלה שהגיעו לארץ בשנת 1918. באותה התקופה בדמשק שלטו הצרפתים. בעקבות המהפכה בסוריה גרשו את הצרפתים והיו מהומות ברחובות. בכל מקום שהיו שלטים בצרפתית היו שוברים אותם וזורקים אבנים על עוברי אורח. אנחנו היהודים למדנו בבית הספר "אליאנס", בית ספר צרפתי. לאחר המהומות סגרו את בית הספר והחלו להתנכל ליהודים. התנפלו על היהודים ברחובות, היה מסוכן להסתובב ברחוב, וסגרו את החנויות של היהודים. הילדים שלמדו באליאנס נותרו ללא בית ספר והבנים הלכו ללמוד תורה בבית ספר "תלמוד תורה". הבנות נותרו בבית. אחרי תקופה בלי לימודים, הלכתי ללמוד בבית ספר נוצרי. באותה תקופה היו פעילים של הסוכנות שהיו מעבירים הרצאות לילדים ומשכנעים אותם לעלות לארץ. הם פנו להורים שלהם וכשהם הסכימו הבריחו את הילדים  והביאו אותם לקיבוצים בארץ. לאחר המהפכה הצרפתים עזבו את דמשק היהודים יכלו לחזור לחנויות שלהם ולעבוד.
בשנת 1948 הייתה מלחמה בארץ ופליטים ערבים הגיעו לסוריה והשתלטו  על בתי ספר של יהודים ועל הבתים הריקים. הרבה משפחות חששו להישאר בדמשק והתחילו לברוח לארץ. אני זוכרת יום אחד כשישבנו עם אימא בבית בצהרים, ראינו את אבא שלי ואחי (שהיה עוזר לאבי בחנות) חוזרים מהחנות רועדים ומפוחדים. הם סיפרו שנכנסו לחנות בחורים ערבים והתחילו לריב ולצעוק עליהם. הם רדפו אחרי אבא שלי עד שהגיעו לפינה מוסתרת מהרחוב, שלפו אקדחים ואחד התחיל להכות את אבא שלי. הם אמרו לו שהוא צריך לסגור את החנות מיד, לא לספר לשכנים מדוע הוא סוגר את החנות ולא לחזור לחנות. הם אפילו איימו שאם אבא שלי יספר הם יהרגו אותו. באותה תקופה הסורים פחדו מישראל ולכן היו חוקרים יהודים סוחרים. הם היו לוקחים את הגברים לבית הסוהר לחקירות על כל מיני דברים. אם יש להם משפחה בישראל אם יש להם קשר איתם. יום אחד הם קראו לאבא שלי לחקירה, הכניסו אותו לבית הסוהר בטענה שהוא סוחר עם ישראל עד שהוא הוכיח להם שאת הסחורה הוא קנה בביירות והביא להם קבלות רק אז שחררו אותו.
בחודש אוגוסט 1949 היה פיגוע בבית הכנסת שאבי התפלל בו. בריונים זרקו רימון לתוך בית הכנסת בערב שבת בשעת התפילה. בית הכנסת היה מלא במתפללים, היו הרבה פצועים והרוגים. אבא שלי ושלושת האחים שלי היו בתפילה הם התחבאו מתחת לספסלים ורק במזל הם לא נפגעו. לאחר הפיגוע ההורים שלי החליטו שעוזבים את דמשק, הם היו היה צריכים להוציא אשרת מעבר ללבנון. הבעיה הייתה שליהודים לא אישרו לצאת מסוריה. אבא שלי שלח את האחים שלי עם חבר נוצרי למשפחה שלו בביירות. במעבר הגבול החבר אמר שהם הילדים שלו. שבוע לאחר מכן ביום שבת בבוקר אימא שלי העירה אותנו ואמרה לנו שיוצאים לטיול. לקחנו צידה לדרך ויצאנו מהבית. הלכנו ברגל עם אימא ואבא. אחרי מספר רחובות חכתה לנו מונית ובתוכה גבר זר. כאן אבא שלי נפרד מאתנו, ואמר שהאיש הזה ייקח אותנו למשפחה בביירות. מאוד פחדנו ולא ידענו אם ומתי נראה את אבא. נסענו עם האיש במונית עד לביירות. אחרי חודש אבא שלי הגיע.
בביירות היה לנו טוב. טיילנו, הכרנו מקום חדש, גרנו ליד הים ומאוד אהבנו אותו כיוון שלא ראינו קודם ים. אחרי כמה חודשים שוב אמרה לנו אימא שלי שאנחנו יוצאים לטיול. היא הלבישה אותנו מספר בגדים אחד על השני ונתנה לנו צידה לדרך. כך יצאנו עם אבא שלי ארבעה ילדים קטנים ונסענו לאיזה כפר רחוק. זה היה בשעת ערב, ירדנו מהמכונית והלכנו ברגל בין בוסתנים, עצים וירק מסביב עד שהגענו לשפת ים ושם חיכו לנו עוד אנשים. הלילה ירד. היה חושך ופתאום מתוך הים ראינו אור קטן מנצנץ ומתקרב אלינו. כשהתקרב ראינו סירת דייגים קטנה. הסירה עגנה במרחק מהחוף. הגיעו מספר גברים, הרימו אותנו והכניסו אותנו לתוך הסירה. כך בלילה בחושך שטה הסירה לכיוון הארץ. בדרך הגלים הגבוהים נכנסו לתוך הסירה ואיימו להפוך אותה. הבחור שניווט צעק אלינו שיש לאזן את הסירה כדי שלא נתהפך. כך עברנו את הלילה כעשרים אנשים בתוך סירת דייגים קטנה העומדת לטבוע.
לאחר כ-12 שעות בים ביום שישי בבוקר הגענו לקיבוץ ליד נהריה. סוף סוף הגענו לישראל, בקיבוץ נתנו לנו כוס תה עם פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ובקשו מאתנו לחכות שיבוא אוטובוס וייקח אותנו לחיפה. בחיפה היה מחנה עולים גדול שנקרא "שער עליה". הגענו לשם ונתנו לנו צריף עם מיטות בתוכו. הם ערכו רשימה של הילדים ואמרו לנו ללכת לקיבוץ. אנחנו התנגדנו כי רצינו ללכת לסבתא בתל אביב. ביום ראשון בבוקר בררנו איך מגיעים לתל אביב. יצאנו לדרך לבד שלושה אחים בלי להכיר את המדינה ואת השפה. מחוץ למחנה ראינו תחנת אוטובוס וחיכינו שיבוא אוטובוס לתל אביב. כשהגיע האוטובוס אח שלי עלה לשאול את הנהג אם הוא נוסע לתל אביב ומהדלת האחורית ירדה סבתא שלי ובן הדוד שהכרנו אותו. כך פגשנו במקרה את סבתא. אני זוכרת שישבנו על הספסל ובמקום להתרגש שפגשנו סוף סוף את סבתא אמרנו לה שאנחנו רעבים. לאחר מכן נסענו לתל אביב לצריף של סבתא. לאחר חודשיים הגיעו ההורים שלי עם אחי הקטן והמשפחה התאחדה.

מילון

פלשתינה
שמה של ארץ ישראל לפני הקמת מדינת ישראל

ציטוטים

”כך עברנו את הלילה כעשרים אנשים בתוך סירת דייגים קטנה העומדת לטבוע “