מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

100 שנה של משפחה

גלעד וסבתא מירי מתחילת תהליך העבודה
סבתא מירי רום (פרלשטיין) בירושלים בת 14
סיפור השורשים של המשפחה ושל היותה חלק מתקומת המדינה.

סבא רבא יקי וסבתא רבתא תמר

לקראת יום ההולדת 80 של תמר ויקי (יעקב) פרלשטיין, הם ספרו על  חייהם ומשפחותיהם בראיונות שבוצעו והוסרטו ע"י הנכדים (הילדים של מירי סבתא שלי ושל האחים שלה צאלי וטליה). כל נכד שמע על עשור מחייהם. ביום ההולדת סופר הספור והוקרנה מצגת ממצה של הספור.

הסיפור שסופר משתרע בין רוסיה פולין וישראל ובין גולה לתקומה. הוא כולל חלק מסיפור השורשים של המשפחה ושל היותה חלק מתקומת המדינה. .זה סיפור ההוויה הקיומית של פרנסה וגידול ילדים, הגשמה עצמית ומימוש חלומות (או לא), מוטיבים אישיותיים שחוצים גבולות של זמן וערכים. זו אולי היסטוריה שחסרה פרטים, אבל נוצרה סביבה חוויה מלאה

הסבים וסבתות, רבים ורבתות – הגיעו לפני 100 שנה מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. על רבים מבני משפחותיהם אין מידע כי רבים נספו בשואה או שהחיים לא דברו.

 

הסבא רבא – רבא יהודה פרלשטיין למד בחדר עד גיל 13. נחטף ע"י השלטונות לעבוד בשדות ובגיל 17 ברח כדי להשתמט מצו גיוס. הוא הכיר ב- 1923 את ציפורה באנייה בדרך לארץ ונולדו להם ארבע ילדים. הם התגוררו 7 נפשות בדירת שני חדרים בשכונת כרם בירושלים (שכונת "כולל" שנתרמה ע"י נדיבים). יהודה עבד בחנות לחומרי בנין ליד שער יפו. כשהחנות נשרפה על ידי פורעים ערבים הוא פתח חנות במרכז ירושלים שעשרות שנים הייתה מאוד ידועה ומבוקשת על ידי הקבלנים בירושלים. שני הבנים עבדו אתו והיו מומחים בתחום.

הסבא רבא – רבא יוחנן פרחודניק, הגיע לארץ עם אשתו חנה וארבעה ילדים ב- 1934. כשהוא סיפר לרב המקומי בעיירתו את תכניתו לעלות לארץ, הוא המליץ לו לנסוע לאמריקה. יוחנן אמר לו שלא בא לקבל עצה אלא לקבל את ברכת הדרך. בארץ הוא היה סוכן ביטוח. אחד הבנים עבד אתו. המשפחה והסבתא, התגוררו בדירה אחת עם עוד משפחה וחלקו מטבח ושירותים אחד. סה"כ 11 נפשות. הסבתות רבתות – היו עקרות בית. בשני הבתים ניהל אורח חיים דתי. סבא יוחנן היה מחסידי קרלין סטולין אבל  נהג בסובלנות לילדיו שגדלו להיות חילוניים.

הסבים וסבתות רבא שלי היו מעורבים בהקמת המדינה.

סבא רבא יקי פרלשטיין הכיר את סבתא רבתא תמר פרחודניק כשהייתה בת 16 כחניכה שלו בהגנה. הוא עזב את בית הספר לבנים תחכמוני והצטרף להגנה כדי להילחם בבריטים ששלטו אז בארץ. בדומה למה שקורה גם היום שערבים מתנכלים לתושבי הארץ, באחד הימים כשתמר ויקי טיילו תקפו אותם פורעים ערבים ודקרו את יקי. לילה אחד תמר חילקה פליירים בכיכר ציון בירושלים לגיוס תושבים להגנה, לא שמה לב וחילקה פלייר לבלשים בריטים שכמובן עצרו אותה.

במלחמת השחרור, תמר ויקי עבדו בתל אביב בייצור בקבוקי מולוטוב במחבוא של ההגנה. העבודה עם הבקבוקים הייתה מאוד מסוכנת ובאחד הימים בקבוק שתמר הכינה התפוצץ והיא נשרפה  בפנים. לילה אחד הגיע חייל מדגניה וביקש בדחיפות ארגז בקבוקים כי טנקים מתקיפים אותם. הוא קיבל את הבקבוקים למרות שבקבוקים חולקו בכל הארץ לפי נוהל מסוים. ההתקפה נעצרה. עד היום ניתן לראות את אחד הטנקים בכניסה לדגניה. המשפחה מצולמת עליו.

במהלך המלחמה יקי הכשיר עולים חדשים כחיילים כדי לשלוח אותם לאחר אימון קצר למלחמה. הוא גם היה מלווה שיירות לירושלים להגנה מפני הערבים שהיו מתקיפים אותם בזמן המצור למנוע שיגיע אוכל מים וציוד לירושלים. הכנופיות  היו גולשות מההרים מסביב לכביש הצר והיחידי לירושלים (עד פריצת דרך בורמה), בונים מחסומים על הכביש וכשהשיירה הייתה נעצרת, הם היו מתקיפים אותה. בתקופה שהוצב לשמירה בעמדות הגנה באזור תל אביב, הגיע פחות לירושלים. תמר נסעה לתל אביב לבקר אותו בשיירה שהתברר שהייתה האחרונה שיצאה מירושלים לפני שאי אפשר היה להגיע יותר לירושלים, אפילו לא בשיירות. היא נשארה בתל אביב ונרשמה לבית הספר לאחיות הדסה ( היום איכילוב). תמר הייתה מהצוות הראשון שפתח מחדש את בית החולים של הדסה בהר הצופים בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים וזכתה להוקרה רבה בשל תפקודה המקצועי.

,

אח של תמר, בצלאל נהרג במלחמת השחרור במלחמה בחיפה. הוא זרק רימון על צלף אבל הרימון נתקל בסורגים של החלון וחזר בחזרה לחדר שבו היה בצלאל עם חבריו הלוחמים. בצלאל נשכב על הרימון כדי להציל את חבריו ונהרג. לאבא שלו נודע על מותו מרשימות שנתלו בבית הכנסת. לא הייתה דרך אחרת להודיע. בצלאל נקרא על שם דוד במשפחה שנספה בשואה הצליח לברוח ולהתחבא עד כמעט סוף המלחמה אבל נתפס. בטיול שורשים לפולין ביקרה המשפחה בביתו של בצלאל הראשון והמשפחה הפולנית שחיה היום בבית נתנה להם יומן שבצלאל כתב לאורך המלחמה ושפורסם כספר שקוראים לו "התפקיד העצוב של התיעוד".

 

סבתא שלי מירי היא הבת הבכורה של יקי ותמר. 11.5 חודשים אח"כ נולד אחיה בצלאל (צאלי) שנקרא על שם הדוד בצלאל, שנהרג במלחמת השחרור. גם לבן דוד שנולד באותה השנה קראו בצלאל (צאלי). חמש שנים אח"כ, נולדה למירי אחותה טליה.  הם גרו במקור ברוך בירושלים ליד הסבים והסבתות.

מירי נולדה ב1952 בתקופת הצנע. ארץ ישראל הצעירה הייתה עניה ושר האוצר החליט שכל משפחה תוכל לקנות אוכל רק על ידי תלושים. גם עם התלושים לא היה אפשר לקנות כל דבר למשל לא היו ביצים אלא רק אבקת ביצים. האימהות היו צריכות להיות מאוד יצירתיות בהכנת ארוחות. לא היה מקרר חשמלי היה ארגז שהיו שמים בו בלוק של קרח. את הקרח היה מביא בעגלה רתומה לסוס מוכר שהיה מעלה את הבלוק הביתה עטוף בשק יוטה. את החלב גם היו מובילים בעגלות עם כדים גדולים. מחלק החלב היה מוזג את החלב לבקבוקי זכוכית שהאימהות היו משאירות בפתח הבית.  אנחנו כילדים לא הרגשנו שום חסר. את הבית חממו בתנור נפט שצריך היה להיזהר מהאש הפתוחה שלו. לפני שהיו כיריים, היו מבשלים על פרימוס. לא היה טלפון ולא טלוויזיה. שיחקו בעקר בחוץ עם חברים במשחקים כ"עמודו", סוס ארוך, מחבואים וכו'. שלשתם היו בצופים. טיילו המון ברחבי הארץ באוטובוסים וברגל לבקר משפחה בקבוצים ומושבים וטיולי טבע עם משפחות חברים. סבא רבא יקי הכיר כל מקום בארץ ואת הסיפורים שלו.

כשלמירי מלאו 6 החליטה המשפחה לעבור לשכונת רחביה כדי שמירי תוכל ללמוד בגימנסיה שם למדה 12 שנים (יסודי ותיכון). הלימודים של הילדים היו מאד חשובים להורים. במיוחד לסבא יקי כי הוא עצמו לא זכה ללמוד לימודים גבוהים. הוא נדרש לעבוד בחנות חומרי בנין של אביו ובהמשך ניהל בחריצות ודמיון פורה עסק קבלני ובית מלאכה. 30 שנה שירת במילואים בהצטיינות. באחד התפקידים נשלח לשמירה של חודש על הר הצופים. התקשורת שלו עם תמר הייתה באיתותי מורס כשהוא על אחד הבניינים הגבוהים בהר ותמר על גג ביתם. בבית הייתה משמעת ולילדים היו תפקידים. מגיל צעיר רשמו ההורים את הילדים לספריה ולחוגים. מירי קראה המון, עד שעות הלילה המאוחרות. היא נגנה פסנתר שנים רבות ורקדה. בצבא היא שירתה כמפקדת כתה.

מירי הכירה את סבא נוניק (ארנון) עוד בתיכון.

גם ההורים של סבא נוניק, סבא רבא יוסקה וסבתא רבתא עליזה, היו פעילים בתקופת המנדט בפלמ"ח/ים. הם היו פעילים בהורדת מעפילים מאוניות פליטים מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה לארץ. סבא יוסקה היה ביחידת "המסתערבים" וביחידת החבלה הראשונה והם היו מנסים לפוצץ אוניות בריטיות. בהמשך התגייס לצה"ל ולמד הנדסת אוניות. פעולה משמעותית שהיה מעורב בה הייתה אחריות על שיפוץ והבאה של הצוללות הראשונות לארץ. בימים אלו קבל את אות הצוללן לרגל 70 שנה למדינה.

עליזה הייתה עקרת בית, נצר לרבי מלובביץ' מייסד תנועת חב"ד(חכמה בינה ודעת) שלפי הקבלה הם שלושת הכוחות המרכיבים את תהליך החשיבה וההבנה. היא מדגישה את מרכזיות השכלתנות בביסוס האמונה הדתית. הסבא החמישי בשושלת מהחסידות היה גואל אדמות חשוב בתקופתו של יהושוע חנקין הידוע כולל קברי הסנהדרין.

סבא נוניק המשיך את עיסוקו של סבא יוחנן בביטוח.

סבתא מירי תמיד אמרה שהיא רוצה להיות אחות ואכן ממשה את חלומה ולמדה בבית הספר לאחיות של הדסה בירושלים במחזור השלישי של התוכנית לתואר אקדמי במקצוע של האוניברסיטה העברית. היא המשיכה ללמוד לתואר שני ושלישי לסיעוד בארצות הברית (בפילדלפיה) כי עדיין לא היו לימודים כאלה  בארץ. כשחזרה הצטרפה לבית הספר לסיעוד של הדסה כמורה ומדריכה ובהמשך כמנהלת והובילה את פיתוח התואר השני והשלישי בבית הספר. השנה הובילה אירוע לציון 100 שנה לבית הספר שהווה את המפעל הציוני המוביל של ארגון נשות הדסה העולמי. בתקופה שמירי למדה בארה"ב, היה אחיה שליח של תנועת "יהודה הצעיר" תנועת נוער של ארגון נשות הדסה העולמית.

חייהם של סבתא רבתא תמר, סבתא מירי ודוד צאלי שזורים בספורה של הארגון. הסיפור של הדסה הוא סיפורה של הנרייטה סאלד יהודייה ציונית שהקימה את הארגון כדי להביא רווחה השכלה ובריאות לעולם. היום מונה הארגון כ 300,000 נשים (גם גברים). הוא ארגון נשים ציוניות הגדול ביותר בעולם ואחראי לפתוח תשתיות ברוח החזון שלו בעולם ובארץ. בית החולים הדסה הוקם עי הארגון ועד היום מנוהל על ידו. רוח הדסה היא רוח של תרומה ונתינה. את הלימודים של סבתא מירי ממן הארגון מתוך הכרה בצורך לקדם את מקצוע האחיות ואת האקדמיה של המקצוע בארץ.

הספור שלנו הוא ספור של פטריוטיות ואהבת הארץ, מחויבות, חברות ואהבת הזולת, נתינה אין קץ ומסירות, תרבות וצניעות, רגשנות, אומץ תעוזה והחלטות, חריצות, מנהיגות, כושר ניהול וארגון, דקדקנות וסדר.

 

 

הזוית האישית

התכנית והעבודה יצרה עבורי כסבתא הזדמנות נפלאה לשיח משותף רק עם גלעד, דבר שלא מזדמן בהוויה של המשפחה הגדולה שלנו. היה לי מאד משמעותי לשתף אותו בספור האתגרים של משפחתי לאורך הדורות מהעלייה לארץ, עד הקמת המדינה ובנית המשפחה. דמויות מרשימות ודגם תפקיד. התרגשתי מהעניין שגלעד גילה בסיפורים וביכולת הטכנולוגית שלו. זכיתי לחיבוקים וחיוכים מפתיעים.

אני, גלעד רום, נהניתי, התעניינתי ורציתי להגיד תודה לסבתא.

מילון

פרימוס
סוג של כיריים לבישול בילדותה של סבתא מירי

בקבוק מולוטוב
בקבוק תבערה

ציטוטים

”סיפור הוויה קיומית, הגשמה עצמית ומימוש חלומות, גבורה, מוטיבים אישיותיים וחוויה מלאה“