מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל גרינשפון השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי שרי (אשר) גרינשפון. סבא נולד בתל אביב בשנת 1939 והוא חלק עימי את סיפורו על אבא שלו (סבא רבא שלי).

בחרתי בנושא פעילותו של סבא רבא שלי ששמו פואה גרינשפון שעסק בתחום המוסיקה. סבא רבא פואה עלה ארצה מרוסיה בשנת 1900 בהיותו בן שנה. שמו היה פבל ובארץ החליטו יודעי העברית לשנות את שמו לשם עברי ובחרו בשם פואה.

סבא שרי מספר :

השם של אבי פואה (להבדיל מפועה – שם שהוא לבנות עם האות ע ולא א). השם מופיע בתנ"כ פעם אחת בלבד, בספר שופטים בפרק המספר על שופט ששמו "תולע בן פואה" שהיה בנו של פואה. לי זה נודע בפעם הראשונה כשלמדנו את ספר שופטים בכיתה ג' וחברים מהכיתה ניסו ל"הדביק" לי את השם "תולע". אני זוכר עד היום שכאשר סיפרתי על זה באותו ערב לאבי הוא יעץ לי לא להראות שהכינוי הזה פוגע בי כי אחרת יידבק אלי הכינו "תולע" עד יום הלימודים האחרון בעממי (שאז היה בסוף כיתה ח').

פואה למד בגמנסיה הרצליה במחזור השלישי.(הגמנסיה נוסדה ביפו בשנת 1909 והרחוב בו הייתה הגימנסיה קרוי על שמה עד היום). לאחר מכן עברה הגמנסיה לבניין גדול מדהים ביופיו ברחוב הרצל פינת אחד העם. הבניין נהרס בסוף שנות החמישים ובמקומו נבנה "מגדל שלום" שהיה הבניין הגבוה ביותר בתל אביב. בבניין היה מקבץ גדול של חנויות בתחומים שונים שנקראו "כל בו שלום".

הסכמת עיריית תל אביב להריסת בניין הגמנסיה נחשבת עד היום כמחדל חמור ביותר. הצייר המפורסם נחום גוטמן, שהרבה לצייר את הבניין בציוריו הנפלאים הנציח את תמונת הבניין בעבודת מוזיקה נהדרת שהייתה ברחוב ביאליק ליד בניין העירייה. לאחרונה הועברה עבודה זו לכיכר יפהפייה בתחילת שדרות רוטשילד בתל אביב.

פואה התבלט בגמנסיה באהבתו למוסיקה והקדיש חלק גדול מאד מזמנו ללימוד נגינה בכינור בקונסרבטוריון היחיד למוסיקה שנקרא "קונסרבטוריון שולמית".

שנים אחדות אחרי סיום לימודיו בגמנסיה החליטו הוריו לעשות מאמץ ובשנת 1923 שלחוהו להמשיך בלימודי המוסיקה והנגינה באיטליה. כמובן שבאותם ימים נסיעה כזו בוצעה באניות ונסיעה בחופשות לבקר את משפחתו בארץ היה כרוך בהוצאה שהוריו לא יכלו לעמוד בה. הלימודים נמשכו 5 שנים.

כאשר חזר לארץ הוצע לו מיד להצטרף לצוות המורים של הגמנסיה וללמד מוסיקה. אחד התפקידים שהוטלו עליו היה להקים בגמנסיה את התזמורת הראשונה של כלי נשיפה בעיר תל אביב ולצורך זה שלחוהו לבחור את הכלים. פואה בחר במפעל גדול באנגליה בה הייתה תעשייה מפותחת של כלי נשיפה בגלל ריבוי התזמורות הצועדות בטכסים של הצבא ובית המלוכה.

במקביל לפעילות זו פנה פואה גרינשפון להנהלת התזמורת הפילהרמונית ולפי הצעתו התחילה פעילות חשובה של קונצרטים מוסברים לנוער. התכניות הראשונות של קונצרטים אלה נכתבו על ידו. באותה תקופה התחיל פואה לעסוק גם בהלחנה. הוא חיבר הרבה שירים שחלקם היו דרושים לעבודתו החינוכית לקראת חגים מועדים ומאורעות.

בתחרות הזמר העברי הראשונה שהייתה בארץ שנערכה בקיבוץ משמר העמק בתחילת שנות הארבעים זכה שירו "ערב בגליל" במקום הראשון (ראה למטה קישור לשירו). שירו ו"אף על פי כן" היה מקובל מאד בכל תנועות הנוער ועסק בהתלהבות של כל היישוב על חזרתנו לארץ ישראל.

מנהל מחלקת החינוך של תל אביב ששמו היה יצחק אלתרמן (אביו של המשורר והעיתונאי המפורסם נתן אלתרמן), פנה אל אבי פואה וביקשו להקים מוסד שיאפשר לימודי נגינה לתלמידי בתי הספר העממיים של תל אביב בשעות אחר הצהריים. המוסד התחיל לפעול בשנת 1940 ונקרא "המכון לשעורי נגינה".

פואה הבין שלא תהייה אפשרות לתת שעורים פרטיים מחוסר מקום ותקציב ובעיקר בגלל העובדה שלא היו מורים רבים. הוא החליט שהלימודים הראשוניים יהיו בקבוצות ורק למתמידים תהייה אפשרות להמשיך אחרי שנתיים שלוש בלימודים במסגרות מצומצמות יותר. הכלי המקובל ביותר היה החלילית שבאותו זמן לא נקראה כך אלא חליל כמו שנקראו חלילי הצד. השימוש בשם "חלילית" היה רעיון של פואה. הכלי השני היה כינור, והשלישי מנדולינה. אחרי שנים אחדות הוסיפו גם קבוצות קטנות ללימוד נגינה בפסנתר.

לצורך זה העמידו באחת הכיתות בכל בית ספר שלושה פסנתרים שאיפשרו הוראה קבוצתית לשלושה תלמידים. היות ובמרבית המשפחות לא הייתה אפשרות לרכוש פסנתר איפשרו לתלמידים לבוא להתאמן בנגינה בתוך בית הספר בשעות אחר הצהריים. פואה החליט לעזור בהכנת השעורים והזמין בבית דפוס קרטון בגודל אמיתי של מקלדת פסנתר (מקופל לשניים), שעליו מודפסים הקלידים הלבנים והשחורים. לאביזר חשוב זה קראו "פסנתר אילם". כל תלמיד קיבל לביתו פסנתר אילם ונעזר בו כדי לתרגל.

פעולת המוסד נתקלה בקשיים עקב העובדה שיבוא כלי נגינה היה בלתי אפשרי. הארץ הראשונה שנכבשה על ידי הנאצים היתה צ’כוסלובקיה ודוקא ארץ זו היתה המקור לייבוא חליליות. פואה החליט לייצר חליליות בארץ. הוא מצא כמה בתי מלאכה לחרטות עץ שהיו חורטים ידיות למברגים, למכחולים, למברשות גילוח ורגליים לכסאות וכו'. בבתי מלאכה אלה התארגנו לספק לו את החלקים הראשוניים שמהם יוצרו שני חלקי החליליות שנקראו, הראש" ו"הקנה".

התפתחות המפעל:

בתחילה היו עבודות הגמר של החליליות מבוצעות באחד מהחדרים בדירתנו שהיתה ברחוב חיסין מול תיאטרון הבימה. לאחר מכן – עם התרחבות הייצור – מצא פואה מקום קטן בכניסה לחדר מדרגות בבניין מגורים ברחוב שיינקין בתל אביב.

לוחית זיכרון על ביתו של פואה גרינשפון ברח' חיסין 18 בתל אביב

בשנת 1949 לאחר מלחמת השחרור נתאפשר לפואה להעביר את המפעל הקטן לחנות בכיכר השעון ביפו. במשך השנים הורחב הייצור לכלי הקשה לגני ילדים תופי מריים,קסילופונים, משולשים ומצלתיים.

הביקושים ייצרו התרחבות:

תנועות הנוער, הגדנ"ע (גדודי הנוער העברי) והצבא רכשו תופי צעדה. לאחר מכן נוצרה גם דרישה למערכות תופים לתזמורות שניגנו בחתונות ולצורך זה נרכשו בכיכר השעון עוד 3 חנויות סמוכות.

באותן שנים התפתחה באנגליה אופנת להקות הקצב שהתפשטה גם בארץ. זה גרר התרחבות. המפעל העבר לשטח גדול באזור התעשייה באור יהודה. החנויות ביפו משמשות כבר שנים רבות למכירת כל כלי הנגינה המיובאים מארצות שונות. המפעל התמחה והתרכז בייצור צעצועים מוסיקליים והשיווק התרחב לרשתות צעצועים בארצות רבות.

לסיום: בעיריית תל אביב מתקיים שנים רבות מפעל להנצחת האנשים שתרמו לחיי התרבות בעיר. מתקיימים טקסים בנוכחות ראש העיר ליד הבתים בהם חיו ויצרו האנשים שנבחרו ולטקס מוזמנים בני המשפחה של הנבחרים ונושאים דברים על פעילותם. על הבניין מקובעת לוחית שיש עם שם האישים והסבר על פועלם.

העירייה הפיקה לפני שנתיים ספר מיוחד ששמו "פה גר" ובו מפורטים פרטים על 180 האישים הראשונים שנבחרו להנצחה. מדובר על סופרים, משוררים, מלחינים, שחקני תיאטרון  ועוד…

פואה הוא אחד מהאנשים שזכו לכבוד זה.

קישור שירו של סבא רבא שלי פואה גרינשפון – "ערב בגליל"

הזוית האישית

יובל: מאוד נהנתי עם סבא שלי. למדתי המון מסבי על המוצא המשפחתי שלנו.

סבא שרי: נהנתי מאוד מהסקרנות של נכדתי יובל ומכל האפשרויות החדישות להעזר במחשוב לצורך תיעוד העבודה.

קישור לערך על פואה גרינשפון בויקיפדיה