מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1963 בשכונת "נווה שרת" בתל אביב, להוריי דוריס ואלפונסו דיאן, בת יחידה במשפחה. הוריי עבדו בתחום המסעדנות.

שנות ילדותי בשכונה היו שנים יפות ומעניינות. רוב תושבי השכונה הגיעו מעליות שונות ומארצות שונות, הייתה זו שכונה שפונתה בשנות השישים ממעברת "יד המעביר". הפסיפס התרבותי בשכונה היה מיוחד במינו, ברחובות דיברו בשפות שונות: לדינו, ערבית, יידיש. בליל השפות לא מנע מאתנו להיות משפחה אחת גדולה, בה יש ערבות הדדית. ההורים עבדו שעות ארוכות לפרנסת המשפחה, היינו ילדים עצמאיים, שיחקנו משחקים ברחוב או במתנ"ס: חמש אבנים, קלאס, משחקי גומי וקפיצה בחבל.

בשעות הערב המאוחרות נערך טקס "קריאת האימהות" כל האימהות קראו במקהלה מהמרפסות לילדים לעלות הביתה. אם לא היינו נענים בפעם הראשונה….. או, אז היו שולחים את האבות.

תקשורת בשכונה

מכשיר הטלפון היה מצוי, באותם ימים, רק בבתים בודדים, רק במקרים שהיה צורך בטחוני או רפואי. כדי לדבר בטלפון, היינו צריכים להיות מאוד נחמדים כלפי השכנה היחידה עם הטלפון.

התקשורת בין הילדים הייתה בעיקר בצעקות. כדי להעביר הודעות ולהזמין למשחק היינו צריכים לצעוק. נהגנו לקרוא לחברים בקולי קולות והיינו מקבלים, לא אחת, נזיפות מהשכנים המבוגרים.

מאוחר יותר, הוצב בכל שכונה טלפון ציבורי. השתמשנו באסימון כדי לדבר בטלפון. נאלצנו להמתין בתור הארוך, עד שכל אנשי השכונה יסיימו את שיחותיהם. רק בשנות ה- 80 התחילו להתקין קווי טלפון בבתים. מעניין לראות איך התפתחו אמצעי התקשורת. אנחנו, כילדים, היינו צריכים להעביר הודעות בצעקות ואילו היום, עם התפתחות הטכנולוגיה, הילדים מעבירים מסרים בשקט, לא מדברים הרבה, מעבירים הודעות באמצעות סמלים שמביעים רגשות והודעות, ללא צעקות ובלי קשר עין.

ספריה

בשכונה לא הייתה ספריה עירונית, אחת לשבוע, הגיע אוטובוס שהתקינו בו מדפים והפכו אותו לספריה. כל ילדי השכונה היו באים להחליף ספרים וזה היה חלק מבילוי של אחר הצהרים .

שנות הילדות היו יפות וחווינו ילדות ישראלית במיטבה.

כיום, אני עובדת בבית ספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מקום עבודתי מזה 30 שנה. אני מזכירה לתארים מתקדמים בתחום הרפואה. אני אוהבת את מקום עבודתי, בעיקר את התקשורת הבין אישית, לדאוג לתלמידים עד הפרט האחרון, להוות כתובת ללומדים רפואה, כולל היכרות קרובה עם בני המשפחות של הרופאים.

המסר: צריך לדעת לשמור על עצמך וליהנות מהחיים להכיר תודה על מה שיש. חשוב להיות מאושרים.

הזוית האישית

סבתא: הפגישות האישיות שלי ושל שחר ביחד זמן שהוא רק שלנו היה כייף.

שחר: תודה רבה לסבתא, שסיפרה לי סיפורי ילדות והשקיעה מזמנה.