מאגר סיפורי מורשת

הסיפור: בשנת 1958 השתחררתי מהצבא אחרי שנתיים וחצי שירות כקצין בהנדסה קרבית. שבוע לאחר השחרור עליתי על אוניה ישנה ששמה היה "ארצה" ונסעתי ללמוד רפואה בוינה בירת אוסטריה.

ההפלגה באוניה מחיפה לנפולי באיטליה הייתה מאוד קשה כי הים היה מאוד סוער. במהלך ההפלגה גרתי בתא בבטן האנייה עם חמישה נוסעים נוספים. רוב הזמן הייתי  על הסיפון. הקאתי כל הזמן ורק התפללתי שסוף סוף נגיע לחוף.

בנאפולי עליתי על רכבת לכיוון וינה. גם נסיעה זו לא הייתה נסיעת תענוגות.

הרכבת הייתה מלאה נוסעים כך שבקושי מצאתי מקום לשבת. הנסיעה נמשכה יומיים שלמים. הגעתי לווינה ביום של סופת שלגים עם קור שלא הייתי רגיל אליו. דבר ראשון חיפשתי מקום להתקלח וללכת לישון.

למזלי פגשתי חבר שכבר הגיע מספר ימים לפני ואפשר לי לגור בחדרו למספר ימים. למחרת קמתי והלכתי להירשם ללימודים ופה מתחיל סיפורי.

האוניברסיטה בוינה היא אחת מהאוניברסיטאות העתיקות והידועות בעולם בעיקר בתחום הרפואה. חלק נכבד מהחידושים ברפואה המודרנית שהחלה בסוף המאה התשע עשרה נתרמה על ידי רופאים וחוקרים בוינה. כל זה קרה מפני שוינה עד סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה המרכז של אימפריה גדולה שכללה הרבה עמים וארצות.

האוניברסיטה בוינה

לי הייתה קיימת בעיה קשה היות ואני לא ידעתי גרמנית שהיא השפה המדוברת באוסטריה. לכן הייתי צריך לשבת יום ולילה ולתרגם את הספרים והרצאות מגרמנית לעברית. בסוף הסמסטר הראשון כבר נגשתי לבחינות בגרמנית. לא הכל היה "שחור" אסור לנו לשכוח שוינה למרות שהיא עיר לא מאוד גדולה (כמיליון תושבים) היא מלאה בתרבות. יש בה שלושה בתי אופרה, שני אולמות קונצרטים, מוזיאונים רבים וכשישים תאטראות כשבית האופרה והתזמורת הפילהרמונית של וינה הן מהמובילות בעולם.

ב- 1959 הצטרפה אלי סבתא ליבנה שהייתה חברתי עוד מתקופת הצבא ובסוף אותה שנה התחתנו בבית הכנסת העתיק של העיר. בית הכנסת הזה הוא היחיד שהיה תחת שלטון הגרמנים ולא נהרס ב"ליל הבדולח". זאת משום שהוא ממוקם בעיר העתיקה הצפופה והגרמנים חששו שאם יציתו את בית הכנסת השרפה תתפשט לכל העיר העתיקה.

מה שסוגר את המעגל הוא שדפנה הבת שלנו שהיא האמא של ליר התחתנה במוזאון ישראל וקבלת הפנים הייתה באזור היודאיקה כאשר הפרוכת של אותו בית כנסת עתיק נמצא ברקע.

החיים המשותפים שלנו בוינה היו מאוד אינטנסיביים היות והמשאבים הכספיים שלנו היו מוגבלים. סבתא עבדה בשגרירות ישראל והייתה המזכירה של השגריר. אני עבדתי מחוץ ללימודים בחברת התעופה "אל על". גרנו בעליית גג בבית בקצה העיר. אבל למרות כל זה בילינו הרבה באופרה בקונצרטים ובמוזיאונים כי המחירים לסטודנט היו מחירים סמליים (כשני שקלים לכל מופע).

חוויה נוספת שלי הייתה העלייה הגדולה שהייתה בתקופה זאת מרומניה ופולניה שעברה כולה דרך וינה. התפקיד שלי היה לאסוף את העולים מתחנות הרכבת השונות ולהעבירם לשדה התעופה בדרך לישראל.

ב-1964 כשהייתי תוך כדי בחינות הגמר שלי נולדה בתנו דפנה.

ב-1965 קיבלתי את הדוקטורט בטקס מרשים ומיד חזרנו ארצה להתחיל את החיים שלי כרופא.