מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמלה, אני תושבת רמת השרון, סבתא של מאיה גיא הלומדת בכיתה ו׳1 בבית ספר ״אורנים״.

נולדתי בישראל בביה"ח אסף הרופא בבאר יעקב בתשיעי לאוגוסט שנת 1951 להורים רשל וג'ורג' סקה, ושני אחיי הגדולים ציפורה ואלי, שנולדו בעיראק. הוריי עלו לארץ בשנת 1950 במסגרת מבצע ״עזרא ונחמיה״ והשתייכו לקבוצת עולי-בבל לאחר שממשלת עיראק התירה את יציאתם של היהודים מתחומה. הם שוכנו במעברת ״זרנוגה״ שברחובות, שם נולדתי וגדלתי עד גיל 6.

הוריי קיבלו מהסוכנות היהודית צריף ללא חשמל או מים זורמים, מיטות עולים מברזל עם מזרנים עבים מקש. בצריף הייתה מחיצה למטבח צר מלהכיל. התנאים במעברה היו קשים ובלתי נסבלים, לא היו שירותים ומקלחות בצריף. במבנה מעץ – שהיה משותף לכלל האנשים במעברה, שעמד בחוץ ובתוכו בור ספיגה, ללא אסלה וללא מים זורמים – היו השירותים. כדי לקלח אותנו, אימא שלי הייתה מחממת מים בדוד גדול על פרימוס ומקלחת אותנו בתוך הצריף. בקיץ אימא נהגה לקלח אותנו בצינור מים שמחובר לברז מחוץ לצריף. אימא הייתה מכבסת את הבגדים כמעט כל יום בגיגית גדולה ובסבון מרובע קשיח ומבשלת אוכל על פתיליה מנפט. פעם בשבוע היה מגיע למעברה ספר עם מזוודה קטנה ובתוכה כלי תספורת, היה עובר מצריף לצריף מושיב את הגברים ואת הילדים על כיסא ליד הצריף ומספר אותם.

במעברה הייתה צרכנייה אחת. דרי המעברה קנו מוצרים מהתלושים שהסוכנות היהודית הקציבה לכל משפחה. התור לצרכנייה היה ארוך והוריי היו ממתינים שעות עד שמגיע תורם. בצריף לא היה חשמל וגם ברחובות, בערב היה חושך מוחלט במעברה, הוריי היו מדליקים עששית מנפט וכך היו מאירים את הצריף. במרחק של כ – 10 מטרים מצריף לצריף גרו בשכנות לצריף שלנו סבא וסבתא שלי ושני אחים של אימא. הקשר במשפחה היה הדוק וכולם עזרו ונרתמו לכולם. בערב היו נפגשים על כוס תה עם פיתה עירקית וגבינה קשה מלוחה והילדים היו משחקים מחוץ לצריף בתופסת, מחבואים, קפיצה על חבל ובקלפים מאולתרים. לאחר שכולם היו עוזבים אמא הייתה אוספת אותנו והיינו הולכים לישון. אני זוכרת שהייתי עולה לישון ומוצצת שתי אצבעות, אצבע ואמה. יום אחד נפל מוט ברזל מהמיטה ושבר לי את האצבעות. אמא לקחה אותי למרפאה וחבשו לי את האצבעות למשך שלושה שבועות, וכך נגמלתי מההרגל.

הלילות במעברה היו מפחידים. מדי פעם, מסתננים מעזה חדרו למעברה והטילו אימה על האנשים, היו אף מקרים של ירי על אנשים ופציעתם. גם יללות התנים שבקעו מהפרדסים הקרובים גרמו לפחדים. אימא מספרת שלילה אחד תן נכנס למעברה וחטף תרנגולת מהלול שלנו. אמי נבהלה מאוד כי חשבה שהתן חטף את אחי התינוק. היא צעקה ובכתה וכל האנשים יצאו מהצריפים באמצע הלילה לעזור לה. בסופה של הדרמה, דוד שלי האיר את הצריף וראה את אחי ישן במיטה.

אבא שלי לחם במלחמת סיני ולאחר שהשתחרר מהצבא הוא התחיל לעבוד בבית אריזה ברחובות. יום אחד אבא לקח אותנו לבית האריזה ושם ראינו מכונה ענקית עם גלגלים ועליה היו מתגלגלים תפוזים גדולים ויפים, מול המכונה ישבו נשים שאספו כל תפוז עטפו אותו בנייר דק ושקוף בצבע כתום בהיר וסדרו אותם בתוך ארגז גדול מעץ. הגברים היו סוגרים את הארגזים ומעמיסים אותם על משאית למשלוח לחו"ל. אני זוכרת היטב את השטחים הנרחבים של הפרדסים שהקיפו את המעברה. העצים היו עמוסי פרות הדר: תפוזים, קלמנטינות, אשכוליות, לימונים ופומלות. היינו נוהגים לטייל בינות העצים, לקטוף, לקלף ולאכול. לעולם לא אשכח את הטעם… ליד הפרדסים הייתה מסילת רכבת ובצמוד למסילה הייתה חורשת אקליפטוס ענקית אליה הוריי היו לוקחים אותי ואת אחיי כל שבת לפיקניק מפנק.

במעברה היו גם שני בתי קפה שהגברים היו מגיעים אליהם, שותים תה או קפה ומשחקים בשש בש, בדומינו ובקלפים. כמו כן הייתה מרפאה אחת, מאפייה אחת, צרכנייה אחת בית ספר וגן ילדים.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שאימא לקחה אותי לגן. זה היה צריף ארוך והמון מזרנים על הרצפה, את פניי קיבלה הגננת כרמלה סיסם שהייתה הגננת היחידה במעברה.

בשנת 1956 נולד אח שלי מוטי, ובשנת 1957 כשהייתי בת 6 עברנו מהמעברה ב״זרנוגה״ לבית חדש באור יהודה. בית עם שלושה חדרים, שירותים ומקלחת, מרפסת ומטבח, סוף סוף החיים שלנו השתנו מקצה לקצה. את הגן המשכתי באור יהודה ולאחר מכן למדתי בבי"ס ״אורים״. הייתי תלמידה טובה וספורטאית מצטיינת. בתחרות ארצית של בתי ספר שהתקיימה בכפר המכבייה ברמת גן הגעתי להישגים טובים וזכיתי במדליות ובגביעים שהסבו כבוד וגאווה לביה"ס. למדתי בתיכון מקצועי.

בשנת 1971 התחתנתי לשמואל חנגל ועברתי לגור ברמת השרון, כאן אני גרה עדיין. נולדו לי שלושה ילדים: שני בנים – אבי ועופר ובת מירב. יש לי חמש נכדות ושלושה נכדים, אני האימא והסבתא הכי מאושרת בעולם.

הזוית האישית

מאיה: הכרתי יותר את סבתא, למדתי איך חיו פעם וזה נראה לי משונה.

כרמלה: נהניתי לשבת עם מאיה ולהסביר לה את החוויות והתנאים הקשים בהם גדלנו.