מאגר סיפורי מורשת

תקופת ילדותי

שמי חנה בן עמי. אני נשואה לישראל (סולי) ויש לנו שלושה ילדים, שבעה נכדים וחמישה נינים. נולדתי בקיבוץ רמת רחל שבירושלים. משפחתי ואני עברנו לגור בשכירות (הייתי בת שנה) בשכונת הפועלים, שהייתה אחת השכונות שנמצאות בדרום מערב ירושלים על גבעה. ליד ביתנו השכור הייתה הקרקע לבניית הבית החדש. אבא שלי עבד בתור חוצב בקבוצת חוצבים, כי החוק היה שבונים רק בתי אבן בירושלים. הוא יחד עם חבריו תכננו ובנו לבד את הבית. זה לקח כשנתיים ובינתיים נולד אחי. לאחר שנתיים עברנו לבית החדש. בנוסף, יחד עם בניית הבית נטעו בחלקה כל מיני עצי פרי (גם אנחנו עשינו כך).

גם בתקופה זו הייתה סכנה התנגשויות עם הערבים (המתיחות בין הערבים לבינינו הייתה קיימת תמיד). בגלל המתיחות הגבוהה, אבי תכנן את הבית עם גג שטוח שמעליו בחלק מסוים הייתה נקודת תצפית מוגנת לטנק המים והנקודה הייתה למען שמירה. בפינת האוכל שלנו היה חלון גדול שצופה להר ממול, משם ירו הערבים. בשלב מסוים התחילו מאורעות (תמיד היה אי שקט אבל מאורעות זה התפרצות יותר מרוכזת של התנפלויות ויריות מהערבים). בשלב הזה הפחד שלי בתור ילדה גבר, למרות שתמיד פחדתי מהערבים והרגשתי סכנה. להגנה מפני הערבים בלילה סגרו את התריסים שהיו מברזל בכל הבתים, ובפינת אוכל המשפחה שלי הכניסה בחלון הגדול מזרן בין התריס לשמשת החלון נגד צליפות כדורי רובה. ובאמת באחד הלילות התריס התעקם מירייה של כדור. ישנו מתחת לחלונות, ואם כדור בכל זאת היה עובר את התריס אז הוא לא היה פוגע בנו. תמיד היינו משחקים בחוץ במשחקי חברה (לא היו טלוויזיה, מחשב, אייפד, רדיו), אבל לפנות ערב כולם נכנסו לבתים. עם כל המתיחויות למדנו, שיחקנו, ונסענו לבקר אחד את השני. כשהייתי בתיכון אהבתי מאוד את הטיולים שהמחנך היה מארגן בשבתות, בעיקר לעיר העתיקה (לא הרבה נסעו לעיר העתיקה ולכן התרגשתי כל פעם מחדש). למדנו משם רבות, לדוגמא: למדנו על היסטוריית הכיבושים של העיר ולמדנו על מבנים ישנים מתקופות שונות. בנוסף, מאוד התחברתי למקצועות רבים בעיקר בגלל המורים, האווירה והנושאים הנלמדים.

מלחמת העצמאות: המצור בירושלים, בורות המים ודרך בורמה

הגעתי לירושלים בשיירה האחרונה שהצליחה להיכנס לפני המצור על ירושלים. עזבתי את עיסוקי ההוראה מפני שקראתי בעיתון שאחי נפל במלחמה ורציתי להיות עם הוריי. בעיות המצור היו: מים, אוכל ובטיחות. ייבוא מים לירושלים היה בעיה. בתחילת ההתיישבות היו מסביב לכל חצר עם בתים באר מים. בשכונות כמו שאני גרתי אספו את מי הגשם בטנקים, בחביות, והשתמשו בהם לבישול, לשתייה ועוד. לקראת המלחמה אבא של חברתי, שעבד בממשל הבריטי בתור מהנדס, עבר בסתר בכל בורות המים וכל האטומים והטובים מולאו ונסגרו. במצור הייתה חלוקת מים למשפחות הנצרכות. הייתה גם חלוקת אוכל מחנויות עם פנקסים ונקודות, כלומר כל משפחה קיבלה בדיוק את המצרכים המותאמים למספר הנפשות שלה. אבל ידעו שבעוד זמן מה יגמרו מצרכים בסיסים וניסו למצוא דרכים לייבא מתל אביב מזון. הרעיון היה לחצוב דרך בהרים במקומות שהערבים לא יורים וכך להעביר בג'יפים אוכל ונשק לירושלים. לדרך שסידרו קראו דרך בורמה.

בירושלים הנצורה נפצעו הרבה אזרחים וחיילים ששמרו על גבולות העיר. בבתי החולים לא היו מספיק מקומות ובעקבות זה שיכנו את הפצועים אחרי טיפול ראשוני וניתוחים לבתי החלמה (בתי החלמה אלו היו מלונות קטנים). בבתים אלו עבר רופא פעם ביום ונתן הוראה לאחות מקצועית שהייתה אחראית על אותו בית החלמה. החלק שלי במצור היה שעזרתי בבית החלמה אחד, עם עוד כמה נשים, כי האחות לא יכלה לתפקד לבד. אני עזרתי בלבשל, בלהחליף תחבושות, בלכבס ובכל מה שצריך.

הזוית האישית

חנה בן עמי השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה עמית. התכנית נערכה בבית הספר מבואות בבאר טוביה, התשע"ט.