מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה בשנת 1951 כששררה תקופת הצנע בארץ ישראל.

הורי ושלושת אחי עלו לארץ בשנת 1949 מאיסטנבול, שיכנו אותם במחנה עולים בזיכרון יעקב. בזמן שהותם באוהלים עברו תלאות. בחורף גשמים ,בקיץ חום אימים, לאחר תקופה (שאני לא יודעת כמה זמן) העבירו אותם למעברת כורדני שנמצאת בקרבת העיר עכו. אני נולדתי כשגרנו במעברה וכשהגיע זמנה של אימא שלי ללדת הובלה לבית חולים רמב"ם.

מסיפורים ששמעתי מהורי המשפחה קיבלה תלושי מזון לשבע נפשות גם עבור סבתא שגרה עימנו במעברה. אמי שהייתה אישה אחראית ואקונומית הסתדרה בצורה יוצאת מן הכלל עם התלושים וכמות המזון שקיבלה המשפחה. מעולם לא התלוננה על מחסור במזון. מאחר ואני הייתי תינוקת ורק ינקתי, כך למשפחתי היה מספיק אוכל ולא התלוננו על מחסור.

המשפחה הייתה מאושרת אבי קיבל עבודה במפעל פניציה שיצר זכוכיות והייתה הכנסה חודשית קטנה אבל בטוחה. אמי הייתה מאושרת ושלחה מכתבים לכל הקרובים באיסטנבול שיש פה שפע של אוכל תפוזי זהב, ירקות, פירות. אין מחסור בכלום. נכון שמקבלים כאן מזון בתלושים אבל יש שפע מהכול, ובכדי שיאמינו לה סיפרה שהיא מכינה את הבצק עלים לפילאס (בורקס מבצק עלים) מחמאה ולא ממרגרינה. ובגלל כל הטוב שיש כאן ממליצה גם לכם לעלות לישראל "זו היא המדינה שלנו בואו בהמוניכם".

לאור המכתבים שהקרובים קיבלו מאמי, אמרו עליה ש"בן גוריון משלם למשפחה בכדי שתעשה פרופגנדה (תעמולה) לעליה לארץ ישראל". את החיים במעברת כרדני אני מכירה רק מסיפוריהם של המשפחה, מאחר ואת המעברה עזבנו כשהייתי כבת שנתיים.

אני מכירה סיפור של אסון הרכבת, לאימא שלי היו שלוש חברות שהבעלים שלהן נהרגו בתאונה ונשארו אלמנות מטופלות במספר ילדים. בזמנו לא היו משתפים ילדים בסיפורי אסונות, הייתי בת כשנתיים ולכן לא הייתי מעורה בפרטים.

הזוית האישית

סבתא מזל: מהזווית האישית שלי על התכנית, קשר רב דורי של הנכד והסבתא, נראה לי, שאני מתרגשת הרבה יותר מהנכד. אני מאמינה שהסיפורים האלו יחרטו בזיכרונם של הילדים לדורות הבאים. המשפחה שלי לא חוותה אפליה או תחושה של מה מגיע לי מהמדינה, אלה "מה אני עושה בשביל המדינה". המסר שלי לנכדים, הזדמנות מצוינת להעביר מידע והיסטוריה שעברה על משפחת העולים שבנו את הארץ ולמה הארץ כל כך חשובה לעם ישראל. ממני זה דרש מאמץ לחשוב ולהיזכר במה שקרה בעבר הרחוק.