מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1958 עליתי לארץ יחד עם הוריי שרה ושמעון ואחותי שאנהז (בפרסית), אחי התינוק בן החודש בהרוז (בפרסית), ולי קראו מהנאז (בפרסית). הפקידים שקיבלו את פנינו לא הכירו את שמותינו והבינו שזה לא מתאים לארץ ישראל וקבעו לנו שמות חדשים לי קראו ויקטוריה (ויקי), לאחותי שושנה, ולאחי הקטן אבי. להורי לא שינו את השם. הגענו לזכרון יעקב, שהייתה בת 76 באותה שנה, שיכנו אותנו במעברות בשכונת הגורן. הבתים היו צמודים וצפופים, כולם היו סוג של משפחה אחת גדולה כמעט ולא הייתה פרטיות. זכור לי שהיה לנו עז, ממנה חלבנו את החלב.

בנוסף למשפחתי הגרעינית היו לי עוד שלושה אחים חורגים מאמא אחרת שנפטרה עקב מחלה. הם עלו בעליית הנוער לארץ שנה לפנינו, השניים הגדולים גרו בשכירות בתל אביב אריה ולאונה, ואת האחות הקטנה רחל הכניסו לקיבוץ חצור.

אבי התחיל לעבוד ביקב בזכרון, זה היה המקום המקובל והפופולרי באותו הזמן לעבודה. אמי הייתה עובדת בחנות בשר, היא מרטה נוצות לעופות. בשביל להתקלח היינו שופכים על עצמינו דליים של מים כי לא היו מקלחות באותו הזמן. בשביל להאיר את החדר היינו מדליקים פתליית נפט, באותה תקופה לא היה חשמל. הבית ספר שלמדנו בו, אני ואחותי, בית ספר "הרואה" היה ממוקם בשיכון הדרומי (היום נווה שרת). לא היו רכבים וכל יום בדרך לבית ספר היינו הולכים ברגל בירידה וחוזרים הביתה בעליה. היינו הולכים בקבוצות שמא ירביצו לנו. לא היה לנו ניידים באותה התקופה….

בית הספר היה עשוי מסוג של צריף. בבית הספר היה לנו חדר אוכל ומטבח, אכלנו שם צהריים. אחרי מספר שנים, שגרנו בצריפים הציעו לנו בית בנוי בשיכון הדרומי. זה נראה לנו אז כמו מלון 5 כוכבים. זה היה גם קרוב לבית ספר, הלכנו פחות ברגל, וגם לא הייתה הצפיפות שהייתה לנו בשכונה הקודמת. בבית החדש היה לנו חשמל ומים וזה הקל על חיינו בצורה משמעותית. אחרי שעברנו לבית החדש הורי החליטו להביא ילד חדש לעולם, "צריך משהו תוצרת הארץ", ונולדה לי אחות בשם אתי. כיום, אחרי שהתחתנתי אני גרה מול בית ספר "הרואה".

זכור לי שגרנו כל האחים בחדר אחד הוריי היו קונים פירות וסופרים אותם לפי מספר הימים פרי אחד ביום. היה להם רצון גדול שנלמד ונשכיל. בערך בגיל 12 עברתי לבית ספר דתי חרדי בבני ברק "אורח חיים". ישנתי בבית הספר ופעם בכמה שבועות חזרתי הביתה לסוף שבוע. החוויה שאני זוכרת זה שהם התעסקו רק עם הדת. כל העם היו גויים ורק הם היו יהודים. ואז התחילו שמועות על שידוכים.

"ירד לי האסימון" ארזתי ליציאה לחופשה את כל הציוד שלי ולא חזרתי לשם יותר. משם בקיצוניות עברתי לקיבוץ געתון שבצפון. גם שם אחרי שישה חודשים עזבתי. החיים בקיבוץ היו מאד לא פשוטים כבר ב – 5 בבוקר הייתי צריכה לקום ולשטוף סירים ענקיים ולעבוד ברפת. זה לא היה פשוט. אחרי הקיבוץ עברתי לבית ספר דתי בפרדס חנה "אלישבע". שם נשארתי עד גיל 18. באותה התקופה הצהרנו שאנחנו דתיות, רוב חברותיי לא התגייסו, לא התגייסתי גם אני ופניתי לחיפוש אחר עבודה.

לשמחתי הייתה משרה פנויה בבנק "לאומי" בזכרון יעקב והתחלתי לעבוד. חשבתי לעבוד מספר חודשים ולהמשיך ללמוד הוראה אך המציאות הייתה חזקה יותר והמשכורת הייתה מפתה מאוד לאותה התקופה. בסופו של דבר עבדתי 45 שנה בבנק ובעוד מספר חודשים אני יוצאת לפנסיה. את בעלי הכרתי בבנק, הוא היה עובד במסגרות. בגיל 24 התחתנתי איתו והבאנו לעולם 3 ילדים אלינור, אבי ויעל. כולם ביחד הביאו לי שישה נכדים יובל, אביב, אלון, עידן, נווה ואדם. כולם גרים בזכרון יעקב קרוב אליי.

הזוית האישית

ויקי: "הייתה לי חוויה מרגשת לספר ולהיזכר גם במקומות וגם במשפחתי היקרה שחלק ממנה כבר אינו בחיים. במקביל החיפושים אחר התמונות העלו זכרונות מאוד יפים. לעבוד עם רועי היה מאוד כיף הוא הוביל אותי ועזר לי בניסוח המשפטים. מאוד נעים לעבוד איתו."

רועי: "מאוד נהנתי לעבוד עם ויקי הסיפור שלה היה מאוד יפה ומרגש. אני מקווה שהיא תמשיך להגיע לכאן ולשתף את הסיפורים שלה.