סמ"פ צעיר בצנחנים

אין ספק שהדבר הכי משמעותי בחיים שלי ושל סבתא עדנה, הייתה העובדה, שהייתי איש צבא, בתקופה הכי קריטית של מדינת ישראל, לאחר הקמתה. מלחמת "ששת הימים" "מלחמת ההתשה" ו"מלחמת יום כיפור". בתקופה זו, היינו זוג, שזה עתה התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, כאשר אני ברוב הזמן נמצא רחוק מהבית בסיני, ברמת הגולן ובגדה, וסבתא עדנה מתמודדת לבד עם הטיפול והגידול של הילדים. אני מגיע הביתה פעם בשבועיים שלושה, לזמן קצר. סבתא ואני התחתנו בקיץ 1966, סבתא סיימה את הסמינר למורים והייתה בת 20, ואני הייתי סמ"פ צעיר בצנחנים בן 22. זאת הייתה תקופה של מבצעים שנקראו 'פעולות תגמול' בעיקר נגד ירדן.

תקופת ההמתנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים

ביום העצמאות 1967 התחילה מתיחות רבה בין ישראל למצרים. מצב שבו, הצבאות של שתי המדינות נערכו אלו מול אלו, כאשר אל המצרים מצטרפים גם הסורים, הירדנים, הסעודים והעירקים, ומאיימים לתקוף ולהשמיד את ישראל. התקופה הזאת של שלושה שבועות, עד פרוץ המלחמה, נקראת "תקופת ההמתנה". בתקופה זו, ניצבה מדינת ישראל, מול איום להשמדתה, כאשר הכוח הצבאי בחיילים, בטנקים, בתותחים ובמטוסים של מדינות ערב, עולה עשרות מונים על הכוח הצבאי הישראלי,  הקטן בהרבה. כל העולם, היה משוכנע, שאין למדינת ישראל סיכוי לשרוד מול מתקפה ערבית כוללת עליה. בארץ הייתה דאגה רבה בקרב הישראלים, שלא בטחו ביכולת צה"ל לעמוד ולהגן על הגבולות מול הכוחות העצומים שהתרכזו כדי לתקוף את ישראל.

אבל מה שהדאיג את סבתא עדנה הצעירה (אשתי) ואותי, הייתה העובדה, שבאותו זמן, היא הייתה בסוף ההריון הראשון, וצריכה ללדת בכל יום. כשאני נמצא בכל התקופה הזאת רחוק בדרום ובצפון לאורך הגבולות, בכוננות לקראת פרוץ המלחמה. הדאגה העיקרית שלנו, מעבר לחשש מתוצאות המלחמה הייתה, איך עדנה תעבור את הלידה לבד, ומה יהיה על הרך הנולד. עדנה האמיצה, נסעה ובאה לבקר אותי ליד גבול רצועת עזה, ממש יום לפני פרוץ הקרבות, "כשכרסה בין שיניה".

מלחמת ששת הימים, מ"פ בחטיבת הצנחנים שהובילה את הפריצה לסיני

פרוץ מלחמת ששת הימים מוצא אותי, מ"פ בחטיבת הצנחנים שהובילה את פריצה לסיני. אנחנו בצנחנים, היינו משוכנעים, שעל אף יחסי הכוחות  שהיו משמעותית לרעת צה"ל, ועל אף העובדה, שנאלץ להילחם מעטים מול רבים, אנו ננצח! התפקיד של הפלוגה שלי ואני בראשה, הייתה פלוגת החוד, שתפקידה, לפרוץ ראשונה, אל המתחם המצרי, החפור בתעלות ועמדות רבות, עם אלפי חיילים, עשרות טנקים ותותחים בין התעלות, כששדות מוקשים ותיל מגנים עליו. הפריצה של הפלוגה שלי, נועדה לאפשר לשאר הגדוד, לחדור ולכבוש את המתחם המצרים. בזמן לחימת הגדוד במתחם, יוכלו כוחות החטיבה לחדור עמוק יותר ולהרחיב את הפירצה, כך שכוחות אוגדת השריון, יחדרו לעומק סיני ויכבשו אותו. אני הייתי קצין צעיר חסר ניסיון במלחמות, אבל כל המפקדים מעליי שהיו ותיקי מלחמה, הסבירו לי שפלוגת החוד, זו הפורצת ראשונה, סופגת את עיקר הנפגעים ולמעשה מושמדת. מה שאותי הטריד, מעבר לדאגה ולחשש לחיי לוחמי הפלוגה, היה חוסר הידיעה מה קורה עם עדנה, האם ילדה כבר, מה קורה בעורף, האם יהיו הפגזות והתקפות אוויר על מרכז הארץ. צריך לזכור כי באותה תקופה, אין טלפונים ניידים, אין בשטח טלפונים קווים, אין טלוויזיה, אין מכשירי רדיו ניידים בשטח, אנחנו מנותקים מהעורף.

תיאור הקרב

תחילת הלחימה

"תקופת ההמתנה" נמשכה שלושה שבועות מתחים ואז, בחמישה ביוני 1967, כאשר כוחות החטיבה נמצאים באזור דרום רצועת עזה, אנו שומעים ורואים מעל ראשנו, חולפים מטוסי חיל האוויר, בדרכם לתקיפת שדות התעופה במצרים, ואנו מקבלים בקשר את מילת הקוד "סדין אדום". האות לפריצת  המלחמה. הלוחמים מיד קופצים על הזחל"מים ומתחילים בתנועה, חוצים את הגבול המצרי, לעבר מתחמי רפיח אותם עלינו לפרוץ ולכבוש.

הכניסה לשטח המצרי

הגדוד נע על זחל"מים. השטח הוא חולי, מכוסה בדיונות, התנועה היא קשה. חוצים את הגבול באיגוף מדרום של מתחמי רפיח, כדי לא להופיע מול חזית המתחם, בו מחופרים יותר מ 5000 חיילים מצרים, עם טנקים, תותחים ומקלעים כבדים, ערוכים להלחם מולנו – גדוד הצנחנים על 24 זחל"מיו עם 250 לוחמיו התוקפים אותם. אנו מתמרנים, כדי לתקוף את המתחם מדרום לצפון. הפלוגה שלי מובילה, משני צדי הפלוגה פרוסים עשרה טנקים שלנו, שנועדו לסייע לנו בלחימה, בעזרת אש התותחים והמקלעים שלהם. אנו רואים את המתחם החפור לפנינו, עוצרים, המפקדים עולים לתצפית מפקדים, פקודה אחרונה ו"קדימה הסתער", יוצאים מאחורי הדיונה, הטנקים שלנו נעלמו ואינם עונים בקשר. נשארנו לבד. שישה זחל"מים, השועטים קדימה, שלושה מזחל"מי הפלוגה, נתקעים בדיונה מאחור שוקעים בחול. אסור לעצור את ההסתערות! מגיעים לתעלות החיילים המצריים פותחים עלינו באש בכל כלי הנשק שלהם. אני רואה את הזחל"מ מאחורי נפגע ונדלק, גם על הזחל"מ שלי יש כבר פצועים. אסור לעצור את ההסתערות!

החיילים היושבים מאחור צועקים לי "אנחנו לבד" אין אף זחל"ם מאחורינו. אני מפנה את המבט לאחור ואכן ואיני רואה אף זחל"ם של הפלוגה או של הגדוד מאחורינו במרחק של מאות מטרים. נותרנו לבד בלב המתחם המצרי, אבל אנחנו ממשיכים להתקדם, כי אנחנו מפתיעים את החיילים המצריים, שלא מבינים מאיפה הגענו אליהם פתאום כי אם נעצור יהיה להם קל יותר לפגוע בנו.

פציעות בכוחותינו

כשאני מפנה את הראש לאחור אני קולט במבטי את דורון המ"כ, כשראשו שמוט על החזה, ואני מבין שהוא הרוג. יש עוד כמה חיילים פצועים, אני מרגיש פגיעה בכתף ויד ימין מתכסה בדם. אין אפשרות לשים לב לפציעות. הסיכוי היחידי שלנו להימנע מלהיפגע יותר, הוא המשך ההסתערות!

פתע, כשאנו מוקפים בתעלות ועמדות מלאות בחיילים מצריים מכל עבר, פיצוץ! להבת ענק פורצת ומכסה את כל הלוחמים על הזחל"מ, פגז של תותח פגע בנו, אני צועק לכל החיילים "לקפוץ להתגלגל בחול", כי את כולנו תפסה הלהבה. אני רואה שהחיילים מאחור קופצים, ואני אומר לאריה הקצין שלידי "קפוץ שמאלה", ואני קופץ ימינה מעבר לדופן הזחל"מ, כאשר אני באוויר אני מרגיש פגיעה נוראית בגב, פגז נוסף פוגע בנו. למזלי אני נופל מחוץ לזחל"ם הבוער, שהתחמושת מתפוצצת עליו. אריה נופל לתוך הזחל"מ ונהרג. אני כנראה מאבד את ההכרה לכמה שניות או יותר. כשאני פותח את עיניי אני רואה את גלגל הזחל"ם לידי, ואני מרגיש שאני עוד מעט נשרף מהאש! מוכרח להתרחק מהזחל"מ, אבל מרגיש שאיני יכול לזוז. בשארית כוחותיי, אני מצליח להתגלגל מהבטן לגב, על אף הכאבים, ולהתרחק מהפיצוצים והאש שעל הזחל"ם. בזמן שאני מתגלגל ומתרחק מהזחל"ם, מבחינים בי חיילים מצריים, יורים לעברי וכדור פוגע במותני. כעת אין לי יכולת לזוז בכלל. הנשק – ה"עוזי" שהיה בידי התפרק, בזמן הפגיעה, כשקפצתי מהזחל"מ – כעת אני שוכב לבד בלב המתחם המצרי, החיילים שלי שוכבים כולם פצועים, כעשרים מטר ממני, אני שומע אותם יורים וצועקים אחד לשני"אני פצוע בידיים", "אני פצוע בעיניים". אני רואה, חיילים מצריים יוצאים מהתעלות ומסתערים לעברנו, חיילי מצליחים לפגוע בהם והם נסוגים חזרה לתעלות.

תושייה ונחישות 

אני צועק לחיילים ״אל תצעקו שלא ידעו מה מצבנו״. פתאום מאחורי תלולית קרובה אלי, יוצאים שלושה חיילים מצריים, כנראה שמעו אותי, פותחים עליי בירי,  ומתקרבים לעברי. אין לי מה לעשות, אין לי נשק, זה הסוף. מפנה את ראשי לצד, ומגלה את נהג  הזחל״מ שלי, שוכב שני מטר לידי בתוך גומה. הוא בהלם, אך יש לו נשק ביד. אני צועק לו: ״זרוק אליי את הנשק״, הוא מעיף אליי את הנשק. אני מצליח לתפוס אותו ביד שמאל, יד ימין פצועה. אני מצליח ביד אחת לדרוך אותו איכשהו, ולשחרר צרור לעבר שלושת החיילים המצריים,  שנעצרו רגע ולפגוע באחד או שניים מהם, והם נסוגים חזרה אל מאחורי התלולית.

לאחר כעשרים רגע, בהם אנחנו נמצאים לבד, במרכז המתחם המצרי מוקפים ומותקפים על ידי עשרות חיילים מצריים, ונראה, שאיש משבעת הלוחמים, שנותרו מעשרת הלוחמים שהיו על הזחל״מ, יישאר בחיים, כדי לספר מה קרה לנו. אני רואה, מתקרב לעברנו הזחל״מ של מפקד הגדוד. הוא מגיע עד כמאה מטרים מאתנו, וגם הוא נפגע מפגז ועולה באש. כך, מדי כמה דקות, מצליח להגיע לכיוונינו זחל״מ אחר של הגדוד. אומנם, כולם נפגעים מאש התותחים המצריים, אבל לפחות אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו לא לבד, ואני מתחיל להאמין שיש סיכוי שנשרוד את זה.

גם אליי מגיע זחל״מ שלנו, שני החיילים קופצים ממנו ומעלים אותי עם אלונקה על הזחל״מ. אך לא חולפות דקותיים וגם הזחל״מ הזה נפגע ועולה באש. הלוחמים קופצים מהנגמ"ש מסתערים על המצריים בתעלות, מטהרים קטע תעלה נאחזים בו, מורידים אותי מהזחל״ם הבוער, משכיבים אותי בתוך התעלה וחובש ניגש לטפל בי.

סיום הקרב ותוצאותיו

מכול 24 הזחל"מים של הגדוד לא נשאר אחד שלא נפגע. אך על אף האבדות הקשות של הגדוד: 26 הרוגים וכמאה פצועים, הצלחנו לכבוש חלק ניכר מהמתחם המצרי, ולאפשר את פריצת אוגדת השריון לעבר עומק השטח המצרי. אנחנו מכותרים בלב המתחם המצרי, לא ניתן להגיע אלינו ולחלץ את הפצועים. רק לאחר כ- 14 שעות, באמצע הלילה, מצליח "רפול" מפקד החטיבה, לארגן כוח חילוץ וכוחות פינוי, להגיע  אל הגדוד, ולפנות את הנפגעים. אני הפצוע הקשה ביותר, כבר נמצא בדמדומי הכרה בשעות האחרונות, ברגע שמעלים אותי על המסוק, אני מאבד את ההכרה. בבית החולים בבאר שבע, כשאני מתעורר מהניתוח, אחרי 12 שעות, כולי מחובר לצינורות ומכשירים, אני רואה לידי את הקצינה של הגדוד, שנשלחה לבדוק, אם ייה נשאר בחיים.

ממתין פצוע ללידת ביתי הבכורה

אני מבקש מקצינת הגדוד דבר אחד, ללכת לטלפן  להורים שלי, שם נמצאת כנראה עדנה אשתי, שאיני יודע אם היא ילדה כבר או לא, ולמסור לה ד"ש ושראתה אותי בחדרה. ביקשתי שתמסור לה, שלא תדאג לי ותלד בשקט במידה וטרם ילדה. כך משך ארבע ימים, בהם כל יום דאגתי, שיטלפנו לעדנה וימסרו ממני דרישת שלום, כאילו אני מסתובב בארץ, נגלה הסוד, ועדנה הופיעה עם הוריי בבית החולים, בדיוק ביום בו הוציאו אותי מחדר טיפול נמרץ.

יומיים לאחר מכן, עדנה ילדה את בתנו הבכורה דיתי. כך בעוד אני שוכב בבית החולים בבאר שבע, עדנה שכבה, לאחר לידה בבית החולים "תל השומר". רק כחודשיים לאחר מכן כשיצאתי לחופשה ראשונה מבית החולים, זכיתי לראות את דיתי ועדנה.

אשריי שזכייתי לראות בנים ובני בנים, וזכיתי לספר להם, על המלחמות והמבצעים, בדרך להבטחת קיומה של מדינת ישראל, בהן איבדתי כה רבים מחבריי, שלא זכו.

משפט לחיים – "לעולם לא לוותר גם כשקשה לך מאוד, תמיד חפש מישהו לידך, שקשה לו יותר, עזור לו, מכך תשאב כוח להתגבר על קשייך אתה".

אני וסבא משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי

מצגת סיפור חיי, שהוצגה בכנס ארצי "פורצי דרך", תשע"ז:

הזוית האישית

יהלי: נהניתי להיות חלק מהסיפור המשמעותי הזה וחלק מהסיפור המרגש ששיתף אותי בו סבי אפילו תוך כדי שכתבתי את ספרו של סבא כאשר הוא דיבר ואני רשמתי התעניינתי בכל רגע התרגשתי בכל רגע ונהניתי בכל רגע לסיכום אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי להיות בפרויקט הזה שנקרא הקשר הרב דורי.

ייה: הסיפור שסיפרתי ליהלי הוא סיפור קשה ולא קל חמישים שנה חלפו מאז מלחמת ששת הימים ושוב אין מדינת ישראל עומדת בסכנת השמדה על ידי שכנותיה שוב אין אנו צריכים להילחם מעטים מול רבים כשנשקנו קל ועוצמת הצבאות העומדים מולנו עולה על עוצמתנו עשרות מונים כעת מדינת ישראל עולה בעוצמתה על כל שכנותיה וצבאה חזק עשרות מונים מכל צבאות שכנינו גם יחדיו אך חשוב להנחיל לדורות הצעירים את מורשת המאבק והלחימה שהבטיחו את קיומנו כמדינה עצמאית כדי שיכירו וחשוב מכך יוקירו את מורשת תקומת ישראל והמאבק על ביטחונה.