מאגר סיפורי מורשת

ישבתי עם סבי, והוא סיפר לי על על התקופה בה היה תלמיד בבית הספר היסודי, על ההפסקות, הלימודים, אחר הצהריים בחיקם של חבריו והוריו, קפיצת הכיתה. אך איני רוצה לגלות לכם הכל, המשיכו וקראו:

תחילה, סיפר לי סבי על ההפסקות:

"בהפסקות, שיחקנו משחקים רגילים של ילדים – מחבואים קצת, בית הספר לא היה גדול במיוחד, שיחקנו תופסת, ובעיקר דיברנו וצחקנו. קצת הרביצו אחד לשני אם כי אני לא הייתי שותף למעשה, לא למכים ולא למוכים."

לאחר מכן, על מה שעשה אחרי הלימודים ועל שיעורי הבית:

"לאחר הלימודים היינו חבורה של חברים שגרו בשכונה,די קרוב זה לזה. באיזשהו שלב היינו יורדים למטה לשחק בכדורגל, סטנגה,או מחבואים. עד אז,כל אחד עסק בשלו, אני למשל מאוד אהבתי לקרוא, והייתי קורא אז, אחריי שחזרנו ובין לבין.

הייתי קורא הרבה מאוד, ההורים שלי חשבו שזה כדאי והם הכירו לי ספרן וספרנית שהספריה שלהם הייתה לא רחוקה ממקום מגורינו, כבר בכיתה ג' הייתי לוקח ספר או שניים כל יום ומחזיר אותם ביום למחרת, אחרי שקראתי אותם.

הילד הזה הוא אני

הורי היו מורים שניהם והם הגיעו הביתה בסביבות הצהריים ואחר הצהריים עבדו כדי להתפרנס, הם היו נותנים שיעורים פרטיים והבית שלנו היה בעצם בית חרושת.

כאמור יום יום הייתי יוצא החוצה לשחק בשכונה עם חברים ובערב אם היה לי זמן הייתי מכין שיעורים. פעם אחת המורה למלאכה, באחד השיעורים  הראשונים של השנה נתן לנו לכתוב חיבור על 'ערכה של המלאכה' כמה חשוב שלא נתמקד רק בנושאים עיוניים ונלמד גם לעבוד בידיים. אני שכחתי לגמרי לכתוב את החיבור הזה. ועוד יותר נורא,המורה  למלאכה ידע שהורי מורים שניהם, והיה בטוח שההימור הכי טוב שלו לבקש מתלמיד שיקריא את החיבור, זה אני והוא ביקש ממני להקריא את החיבור שעשיתי. אני נזכרתי בעניין, רק בהפסקה שלפני השיעור ושירבטתי כמה מילים. למזלי היה לי בכלל מה להקריא. ולאחר מכן שלח אותי לסגן המנהל בתור עונש. זה היה עונש חמור, הרי סגן המנהל הוא דודי. כשנכנסתי לחדרו הוא חייך חיוך טוב לב ושאל למה התנהגתי שלא כשורה. בכיתי קצת ומאז אני האחרון שיזלזל בערכה של המלאכה."

אחרי כן, על הקפצת הכיתה שלו:

"הקפיצו אותי כיתה מסיבה מאוד פשוטה-כשאני עמדתי להיכנס לכיתה א' הייתי אמור ללמוד במשמרת שנייה, כלומר, להתחיל ללמוד בערך בשתיים עשרה ולסיים בסביבות ארבע. כיוון שהורי שניהם היו מורים זה היה גורם לכך שהיינו נפגשים רק לפנות ערב, ולכן, העבירו אותי מהבית ספר הקרוב למקום מגורי לבית הספר הרחוק, שם ביליתי את כל כיתה א'. כשעליתי לכיתה ב' רצו להחזיר אותי לבית הספר הקרוב למקום מגורי, אבל שם, כיתה א' שהייתה משמרת שנייה עלתה לכיתה ב', וגם היא הייתה משמרת שנייה, ולכן הפתרון היה לא להשאיר אותי בבית הספר המרוחק אלא להקפיץ אותי לכיתה ג'.

כשנכנסתי לכיתה ג', הכרתי את כל החברים כי הם גרו בשכונה והיינו חברים עוד לפני שהלכנו לבית ספר יחד, ולכן, לא הייתה לי בעיה מבחינת החברים. היו לי הרבה מאוד חברים, חלקם היו גדולים מאיתנו, נשארו כמה כיתות, חלקם תלמידים חרוצים, וחלקם, כמוני, עשו את המינימום ההכרחי בשביל לא לקבל נזיפות  והיחס בינינו,היה שיוויוני למדי, לא היה הבדל בין הילדים, גרנו באותן שכונות, לפעמים קצת יותר רחוק לפעמים קצת יותר קרוב.

מבחינת החומר, גם כן, לא הייתה לי בעיה, הורי היו מורים וכיתה ב' שכביכול הפסדתי למדתי בבית עוד לפני שהגעתי להקפצה זו.

בבית הספר עממי לא היה לי מקצוע מועדף, מלבד חשבון והנדסה. גם אבי שהיה מורה לחשבון דאג לשמור עליי מעודכן והיה מאתגר אותי בחידות ובשאלות מחוץ לחומר הלימוד.

ולבסוף, על תוכנית הלימודים:

"פעם אחת לימדה המורה נושא מסוים במתמטיקה שלא היה בחומר הלימוד. ואחר כך שאלה אותנו שאלת הבנה שלא הייתה קשה במיוחד אבל כמובן רק מי שהבין את מה שהיא הסבירה קודם יכול היה לפתור, אבא שלי היה מורה לחשבון ולימד אותי את הדברים האלה כבר מזמן מזמן ותרגלתי אותם כהוגן. לכן כשהיא שאלה את השאלת הבנה הזאת אני עניתי לה מיד והסברתי היטב את מה שהיה צריך, ואז היא אמרה לי: "כל הכבוד! פתרת את זה מאוד יפה!" ואני השבתי לה: "זה לא קונץ גדול אבא שלי לימד את הנושא הזה כבר מזמן!"

כמובן שסבי לא למד רק מקצועות ריאליים, אלא גם שיעורי חנ"ג…

המורה להתעמלות שלנו היה מכר של המשפחה, והתייחס אליי מאוד יפה ופעם אחת הוא אמר לנו, הוא לא היה ממש מתעמל איתנו, היה לו תוף קטן, תוף מרים ומקל עם כדורית מרופדת בקצה, והוא כל מה שהיה עושה היה לתת לנו תרגילים ולהכות עם המקל בתוף ולתת לנו קצב. יום אחד הוא ניסה ללמד אותנו לעשות עמידות ידיים,אני לא חלמתי לעשות עמידות ידיים, אני מעדיף תמיד את הפוזיציה הרגילה, עם רגליים למטה והראש למעלה, והרשיתי לעצמי, בגלל שהכרתי אותו והוא הכיר אותי להגיד לו: "אדוני המורה אתה בדרך כלל נותן את הקצב אבל בנושא הזה של עמידות ידיים אולי תתן לנו דוגמה, כשהוא שמע אותי אני זוכר שהוא חייך ואמר: "למה לא?" ואז הוא עשה עמידת ידיים אלא, הוא לא התכונן לעמידת הידיים הזאת והכיסים שלו היו מלאים כסף קטן וכשהוא עשה עמידת ידיים כל הכסף נפל על הרצפה בצלצול, אבל הוא עשה עמידת ידיים, ולי לא הייתה ברירה, גם אני עשיתי עמידת ידיים.

ושלא תחשבו ולו לרגע שלא היו משולבים בתוכנית הלימודים טיולים…

כשנסענו לטיול שנתי, ישנו בבית ספר כלשהו על הרצפה, כמובן, וכשעמדנו לעזוב את המקום,לצאת לטיול, המחנכת שלנו שמה לב שהחצר שם ממש מלוכלכת. אני לא בטוח שזה אנחנו זרקנו את כל הלכלוך, אבל היא חשבה שזה יהיה מצוין להגיד: "טוב ילדים עכשיו אספו נא את הזבל מהחצר ונקו אותה. "לא ראינו תזוזה של הרבה ילדים לנקות את החצר, למעשה, אף אחד לא התכוון להתכופף ולהרים את הלכלוכים האלה. אבל מה? אני בכל זאת הייתי בן של אחת המורות בבית הספר ולא יכולתי להרשות לעצמי להיות אדיש ואז אמרה המורה: "מי שיאסוף הכי הרבה זבל, יקבל פרס." ראיתי לגיטימציה לעצמי להתחיל לאסוף, והתחלתי לאסוף בפראות, אספתי בהתלהבות אדירה, אני אפילו לא יודע מי אסף לכלוך. הייתי כולי שקוע בעניין, התכופפתי ואספתי וזרקתי לזבל, עד שאני זוכר המחנכת שלנו אמרה לי: "די, מספיק, קח  את הפרס!" ונתנה לי עט שכתב רק באותו יום וחדל."

ישבתי מרותקת כל אותו הזמן, מדמיינת את הזמנים ההם, הזמנים, שלפני הסיפורים המרתקים של סבי, לא הכרתי.

הזוית האישית

סבא נהנה להיזכר, לספר ולשתף על ילדותו. אני למדתי על הזמנים ההם, וכמה הם שונים מהזמנים כיום. תכנית הקשר הרב דורי נתנה הזדמנות לבלות יחד וליהנות.