מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תקופות משמעותיות של מדינת ישראל

סבא משה(שוט) ויצחק אלקיים בשוק
משה (שוט) דננברג
החיים הפשוטים והתמימים ימי הצנע תקופת המעפילים ועוד

על משפחתי
אני דננברג שפרה נולדתי בשנת 1959 בחיפה בבית חולים רמב"ם להורי משה (שוט) והדסה דננברג, למשפחה ברוכת ילדים: חוה וכוכבה שהיו תאומות (כוכבה נפטרה בפתאומיות. אספר בהמשך), מרגלית, מאיר, חנה, ציון, יעקב, טובה, שפרה, כוכבה ע"ש התאומה של חוה וסביון.
 
הסיפור עם התאומות שלנו
אמא ילדה תאומות במשקל נמוך לכן הן נשארו בבית חולים עד שיעלו למשקל הרצוי. אימי הייתה מגיעה כל בוקר להניק אותן והן אכן גדלו. חוה הגיע למשקל הרצוי וירדה ראשונה הבית יחד עם אימי, את כוכבה השאירו ואימי הייתה עולה בכל יום להניק אותה. יום אחד הגיע פקיד ממשלתי הביתה והודיע לאימי שלא תעלה יותר לבית חולים מאחר וכוכבה נפטרה. אבי קיבל את הידיעה ולא עשה "עניין" גדול מזה. לא הראו להורי את הגופה, לא ספרו איך נפטרה, כלום. הדבר לא נראה מוזר עד כדי פתיחת חקירה או בירור. לימים הדבר היה לא סביר ולא הגיוני ואף הזוי מאחר וכוכבה לא הייתה חולה או נזקקה לטיפול מיוחד היא עלתה במשקל והתפתחה יפה. עד היום משפחתי חושבת כי היא נלקחה במרמה למשפחה אחרת.
 
היכן גרנו?
בחיפה גרנו ברח' אפגני קרוב לוואדי סאלים, שכונה מעורבת של ערבים ויהודים. נתנו כבוד והחזרנו כבוד. זכור לי שכל בוקר הייתה מגיעה שכנה ערביה שהייתה מכינה גבינה מיוחד ואת הקרום הייתה מביאה מיוחד לאבא שלי שהיה אוכל את זה על הבוקר. עד כדי כך היו היחסים טובים. גרנו בבית קרקע, הבית היה קטן וצנוע שני חדרים בלבד שבו התגוררנו כולם. עד שאבי בנה חצי חדר נוסף. בלילה בזמן השינה כל החדר הגדול היה הופך להיות מיטה אחת ענקית עם מזרנים על הרצפה שכל אחיי ואחיותיי ישנו עליהם, בחדר הקטן אבי ואימי ישנו ובבוקר חדרם היה הסלון של הבית. בחצי חדר אני ואחותי ישנו במיטה אחת "ראש רגלים".
 
הבית תמיד היה שמח רועש עם שמחת חיים, במהלך השבוע אמא הייתה מבשלת סיר אחד גדול שהיינו אוכלים כולם ביום שישי, בצהרים היינו אוכלים מג'דרה (עדשים עם אורז) ובערב לקראת קבלת שבת המאכלים שהוגשו לשולחן היו כיד המלך, מרק צח עם אטריות, דגים, אפונה, ספריטו (תפו"א מטוגנים עם עוף).
 
בבתינו הייתה הטלוויזיה הראשונה בשחור לבן, אז הקרינו סרט ערבית וזה היה האטרקציה של יום שישי, כל השכונה בסלון שלנו רואים את הסרט הערבי עם עוגה וקפה. ביום שבת אמא הייתה מכינה סיר גדול של חמין שהיה כל הלילה מתבשל על פרימוס/פתיליה התבשיל היה מעלה ריח במהלך כל הלילה והבוקר, מאחר ובשר לא היה בשפע אמא הייתה עושה קוקלייה שזהו בעיקרון לחם עם מים, ביצים ותבלינים, שהופך לעיסה, מהעיסה עושים כדורים קטנים ומכניסים לחמין שיתבשל כל הלילה והטעם יוצא גן עדן.
 
ימי שבת היו למשחקים של הילדים בשכונה, לא היו לנו מחשבים, תוכניות טלוויזיה או ריאליטי, לכן כל הילדים היו נמצאים ברחוב ומשחקים ביחד משחקים כמו: 7 תחנות, קלאס, תקיעות, שוטרים וגנבים, מחבואים, 5 אבנים, סימני דרך ועוד. בשבת היינו מחכים למוכר "העריסה" ערבי שהיה מגיעה עם מגש עגול גדול ובה עוגת "עריסה" העשוי מסולת ספוגה ברוטב סירופ, היינו קונים ואוכלים מיד.
 
תקופת הלימודים
למדנו בבית ספר "מעלה השחרור" מכתה א' עד ח' לאחר מכן ב"עממי א" מכתב ט' עד יב'. בבית הספר מעלה השחרור היו מקצועות שכיום לא נמצאים במערכת החינוך כגון: מלאכה, נגרות, חקלאות, כלכלית בית. בבוקר היינו מגיעים לבית הספר, היה מסדר בוקר ובו כל התלמידים היו עומדים בחצר בית הספר, בתורים, לפי כיתות והמנהלת הייתה מברכת את כל התלמידים ונותנת תקציר על בית הספר, אח"כ המורה להתעמלות הייתה עושה מספר תרגילים. ארוחת בוקר היינו מביאים מהבית כריך, אבל בארוחת צהרים היינו אוכלים בבית הספר, כאשר כל יום כיתה אחת, מכיתה ו' עד ח', הייתה מבשלת בשביל כל בית הספר והם היו התורנים של אותו יום. ביום זה הכיתה הייתה אך ורק מתעסקת במטבח, זה נקרא כלכלת בית. הילדים היו מבשלים את הארוחות שהיו מזינות עם כל אבות המזון, בריאות ועשירות והחשוב ביותר שהיינו לומדים לבשל. התורנים היו מסדרים את חדר האוכל כשכל התלמידים היו נכנסים התורנים מוזגים וממלצרים לאחר מכן הכיתה הייתה מנקה ומסדרת את חדר האוכל. בסוף היום אם נשאר אוכל התורנים היו אורזים בכלים ומחלקים את זה למשפחות נזקקות או לזקנים שלא יכלו לבשל לעצמם.
תקופת הצנע
זאת הייתה תקופת הצנע שבו הממשלה חילקה תלושי מזון לפי נפש, ולא תמיד הספיקו התלושים. לכן הורי ניסו למצוא דברים מן הטבע כמו ה"חובזה" (לחמית) זהו צמח עם עלים גדולים שהיינו קוטפים ואמא הייתה עושה מזה קציצות מעדן. היינו קוטפים צנוברים ומקלפים אותם בבית ואמא הייתה מכניסה אותם לקובה. בחצר הבית היינו מגדלים תרנגולות ואווזים, אחי היה מגדל יונים על גג הבית. בראש השנה היינו הולכים לשוחט ומבקשים ממנו לשחוט תרנגולת או אווז כדי שנוכל לאכול ארוחה כהלכתו. משפחתנו מאוד ענפה ומפוזרת בכל חלקי הארץ. זכור לנו ביקור אצל משפחתי במושב זרעית ישוב חקלאי ליד גבול לבנון. כשהיינו מבקרים אצלם תמיד חזרנו עם ידיים מלאות של ביצים תרנגולות תפוחים ועוד. באחד הפעמים שבאנו לבקר אותם, כמובן שרכב לא היה, הנסיעה הייתה ארוכה ומתישה, הגענו אליהם באוטובוסים, קבלנו תרנגולות, קשרנו אותם ברגליים ועלינו לאוטובוס חזרה הביתה, במהלך הנסיעה אחת התרנגולות השתחררה וקפצה על ראשי האנשים והייתה מהומה גדולה באוטובוס שנאלץ לעצור, לתפוס את התרנגולת, לקשור את רגליה. הסדר חזר לאוטובוס שהמשיך בנסיעה.
 
תקופת האצ"ל
סבא משה (שוט) לחם באצ"ל ובנה את המדינה. אחד הדברים הזכורים לי בבניית המדינה הייתה המילה "ווארדה" שפרושה פיצוץ או מפוצצים מילה שהיו משתמשים בה כאשר רצו לפוצץ הר לסלילת כבישים. אבא שלי היה חוצב בסלע נקודות עיקריות ובהם היה מכניס דינמיט, לפני הפיצוץ סבא היה עולה למקום גבוה והיה צועק את המילה  "ווארדה"  כל הפועלים היו יודעים שצריך לתפוס מחסה מפני הפיצוץ, היה נשמע פיצוץ אדיר כל ההר היה מתפורר. ברבות השנים שמיעתו של סבא נפגעה. הרבה סיפורים רצו מפיו בתקופת האצ"ל הסיפורים המשמעותיים ביותר היו כאשר הגיעו ספינות עם עולים חדשים לארץ ישראל, הבריטים לא נתנו להם להיכנס לכן היו צריכים להיות ערמומיים, אחד הדברים שהאצ"ל עשה זה להוריד לחוף הים זוג "אוהבים" אשר ירדו כאילו להיות לבד ובעצם היו מגיעים עד לספינה מורידים זוג מהאוניה והולכים כאילו הם 2 זוגות, מאחר שהעולים לא דיברו עברית אז חברי האצ"ל דברו עבורם ליד הבריטים. כך במשך כל הלילה, הולכים וחוזרים להציל אוניה שלמה מאיסור הבריטים להעלות אותם ליבשה. עוד סיפור שדיבר אלי זה הקרבה בין אחים. סבא שלי הינו אח תאום זהה לאחיו. באחד הלילות הייתה הפגנה מאוד גדולה על האיסורים שהבריטים עושים ועל ניהולה של המדינה שחיינו בה. להפגנה הזאת הגיעו המון אזרחים מן השורה שרצו להביע הזדהות וגם להראות לכל הבריטים שאנחנו לא מוכנים לכל ההגבלות והאיסורים שלהם. בהפגנה זו, האח התאום שהיה אמור להתחתן באותו היום, תוך כדי הכנות לחתונה הוא נקלע לתוך המהומות שהיו עם הבריטים. רצה הגורל ותפסו אותו, הכניסו אותו לכלא. סבי שהיה באותו יום במשימה אחרת ולא השתתפת בהפגנה, הגיעה הביתה. אימו ספרה לו כי אחיו מוחזק במאסר ועליו ללכת לשחרר אותו מאחר שהוא אמור להתחתן. כאמור הם היו תאומים זהים, סבי הגיע לתאי המאסר של הבריטים וביקש לראות את אחיו. כאשר נכנס לתאו התחלפו האחים בבגדים. האח הלך להתחתן וסבא שלי נשאר בתא, מיותר לציין כי סבי לא השתתף בחתונתו של אחיו. למחרת היום סבי הביא הוכחות שהם תפסו את האדם הלא נכון וכך שחררו אותו.
 
תקופת העולים בארץ
המעפילים שוכנו בצריפונים בתנאים לא תנאים, לא כמו שהיום יש את המזגנים המקררים הפלאפונים. אז לא היה כלום. לא מזגן לא פלאפון, לא מקרר. התושבים הרגישו שהם מקופחים ואז הם החליטו לארגן הפגנה, הפגנות לא היו כמו היום שצריך לבקש אישורים ממכבי אש, משטרה, מד"א, לא היו מיקרופונים. היו קלשונות, שבריות ולפידים. באותו היום אבי הזהיר אותנו לא לצאת מהבית ולא להיות בקרבת החלונות מאחר והאנשים היו ממש חמומים על הממשלה ועל החיים שהיו להם כאן. הייתה מהומה גדולה שלאחריה קמו "הפנתרים השחורים". הוחלט כי יסדרו להם עבודה בשוק לכל אחד יינתן "בסטה" (דוכן) וכך יוכלו להתפרנס בכבוד. לימים אבי היה אחראי על חלוקת הדוכנים שאותם היה צריך לחלק, כמובן שאמרו לו כי הוא יכול לבחור את הדוכן הכי טוב בשבילו מאחר שהוא טיפל בכל הנושא של השכונה. אבי שהיה אדם אדיב וצנוע לא הסכים לזה ואמר כי כולם נמצאים באותו מצב ועדיף "שם טוב משמן טוב". החלוקה התבצעה על ידי הגרלה של יהיו תלונות של פרוטקציה.                                                                                                                                                                          תמונה 1
 
צה"ל
לימים כשקבלנו את הזכות להיקרא מדינה כל המחתרות הפכו להיות צה"ל. להורי היו כבר שבעה ילדים ואבי נקרא לצבא. אימי נכנסה ללחץ ולא ידעה מה לעשות בהעדרו. בלי להתבלבל ביקש אבי שתארגן את כל הילדים כולל מזוודות ויחד עם כל הילדים עלה להתייצב כשהמפקד ראה זאת שאל אותו: "דננברג כאן זה לא קייטנה" אמר לו אבי "אלה הצבא הפרטי שלי והם באים איתי לכל מקום" בו במקום שחררו את אבי מהצבא.
 
תשע"ו

מילון

"ווארדה"
פיצוץ

בסטה
השוק שחולק בשוק תלפיות בחיפה

ציטוטים

”"טוב שם טוב משמן טוב“

הקשר הרב דורי