מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

בשנת 1956 כשהייתי בת 12, גרתי ברחוב פקיעין בצפון תל אביב. זהו רחוב בנוי בצורת ר' ובאמצע מגרש משחקים ומועדונית. זה תרם להרגשה המאוד מפותחת של השכונה. מכיון שלא היו טלפונים, נהגנו לקרוא האחד לשני בשריקה. עמדנו ליד בית החבר ושרקנו מנגינה מוסכמת מראש. אצלנו בשכונה זה היה השיר "אליהו הנביא".

בתאריך 29/10/1956  פרצה מלחמת קדש (מלחמת סיני) ואז מכיון שפחדו מהפצצות ממטוסים יצא צו ממשלתי להאפלה מוחלטת בשעות הלילה. האנשים נדרשו לצבוע את פנסי המכוניות בצבעים כהים – כחול או שחור, ולהשאיר חריץ דק לאור. התריסים היו חייבים להיות מוגפים ובחלונות פרסו וילונות וניירות כהים. מי שהיו אחראים לשמור על מילוי צו האפלה היו אנשי הג"א – הגנה אזרחית. הם הסתובבו ברחובות עם סרט סביב הזרוע והקפידו על איפול מוחלט. שמענו אותם צועקים כשראו חריצי אור מהבתים, למשל: "קומה שנייה, לכבות את האור!". גם אנחנו הסתובבנו וחיפשנו נקודות אור. הפכנו זאת למשחק. פתאום ראינו מנורה קטנה מחוץ לחלון אחת הדירות בקומה שלישית. קראנו לאיש הג"א שמיד קרא לכבות את האור והמשיך. אך אנחנו נשארנו וראינו את האור נדלק בשנית. הבנו שמשהו קורה. קראנו להורים ולאיש הג"א. חיכינו כולנו וראינו את האור דולק וכבה. כבר היה ברור שמשהו חשוד. מיד קראו למשטרה שעלתה לדירה ואכן מצאה מכשירי שידור ועוד! מיד עצרו את בני הזוג. הם היו מרגלים רוסים.

כשהסתיימה המלחמה שהייתה קצרה זימנו אותנו למשטרה ברחוב דיזינגוף, שם ציינו את אומץ לבנו ואזרחות למופת. קשה לתאר את הגאווה שחשנו: תפשנו מרגלים!  הרגשנו כמו חבורת חסמבה…

למצגת התעוד: 

הזוית האישית

ליהי: היה לי ממש כיף, מעניין, מלמד ומהנה. אני מאוד שמחה שעברתי חוויה כזאת עם סבתי. אני שמחה שלמדתי להכיר את סבתי טוב יותר.