מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה, נולדתי בישראל בעיר באר – שבע, הורי עלו מאלג'יר בשנת 1950, יש לי ארבע אחיות ושלושה אחים. שניים מאחיי נולדו באלג'יר בכפר "גמר", הבת  השלישית נולדה במרסיי שבצרפת, וארבעת האחים הקטנים נולדו בארץ.

סיפור העלייה של משפחתי

יום אחד הגיעו שליחי עלייה להורי בכפר, מטרתם הייתה לשכנע אנשים לעלות לארץ ישראל, את הורי  שליחי העלייה לא היו צריכים לשכנע כיוון שהיה להם ברור שהם יעלו לארץ מתוך אהבה עזה למולדת. הם עלו לארץ באונייה בשם "נגבה". באונייה היה מאוד צפוף ולא היה מספיק אוכל. אחותי הייתה תינוקת ולא היה מקום אינטימי כדי להניק, הם היו צריכים לחפש מקומות פרטיים כדי להניק את התינוקת. כל הקשיים שהם חוו לא הפריעו להם. הם קיבלו אותם באהבה. כל חייהם שאפו להגיע לארץ הקדושה. כשהם ירדו מהאונייה הם הרימו את השמלות כדי שלא ילכלכו את אדמת ארץ ישראל. כאשר ראו בנות לבושות עם מכנסיים קצרים, הם היו בטוחים שהן לא יהודיות. הם הזדעזעו מכך שיהודים לבושים לא צנוע.

באחד הימים אבא שלי ראה תור ארוך של אנשים מחכים, הוא שאל אותם למה הם מחכים אמרו לו לקבל תפוח זהב. הוא חשב שהתפוח עשוי באמת מזהב כי זו ארץ ישראל וארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. כל הפירות שלה הם מיוחדים ווודאי שהם לא כמו באלג'יר. כשהגיע תורו הוא קיבל תפוז. מאז זו בדיחה משפחתית.

הורי הגיעו לחיפה משם לקחו אותם לפרדס חנה, שם הם גרו באוהלים. ביום הראשון ירד גשם חזק, נשבו רוחות חזקות, האוהל עף באמצע הלילה. למחרת בבוקר תיקנו את האוהלים. הם היו מבשלים מחוץ לאוהל בפרימוסים, מכבסים בידיים, לא היו טיטולים חד פעמיים, הם היו צריכים לשטוף את החיתולים ולהשתמש בהם שוב. את כל הקשיים האלה הם לא ראו כקשיים, הם קיבלו אותם באהבה.

לפרדס חנה הגיעו נציגים מהממשלה שאמרו "כל מי שרוצה לעבוד, יקבל לחם ומשהו לאכול", הורי שאלו מה העבודה? ענו להם "לשחרר את סתימת הביוב שנוצרה מהגשם". נתנו להם מגפיים וכלי עבודה, הם עבדו כמה שעות ובתמורה קבלו לחם ומזון. בפרדס חנה הם גרו שנה וחצי באוהלים.

באחד הימים הגיעו אליהם עולים וותיקים מאלג'יר והציעו להם לבוא לגור במושבים. ספרו להם שיש שם עבודה מסודרת בחקלאות וגם הם יהיו שם יותר עצמאים והתנאים קצת יותר טובים. הם הגיעו למקום שקוראים לו מוחרקה, כפר הרוס שהיה בעבר כפר ערבי. לימים שינו את שמו של המקום למושב יושיביה שנקרא על שמו של אחד מבני שמעון. סימנו להם חלקות בהם גרו. בהתחלה היו זורקים להם לחם בדרך והם כל יום היו מחפשים אותו, אחר כך כל משפחה קיבלה תלושים לפי מספר הילדים, עם התלושים קבלו לחם. הבתים היו קטנים מאוד, שני חדרי שינה ומטבח. בחדר שינה אחד ישנו כל הילדים, שלושה ילדים במיטה אחת. אבא שלי עבד מחוץ לכפר, הוא היה מגיע פעם בשבוע הביתה ומפנק אותנו בחלבה ובממתקים. למרות כל הקשיים אף פעם לא התלוננו מה שהיה חשוב להם שהם בארץ ישראל.

במשך השנים עברנו לבית גדול, באותה תקופה החיים היו הרבה יותר נוחים.

במושב גידלו פרחים ליצוא, בוטנים וחיטה. כיום המושב מאוכלס ברובו ביוצאי אלג'יר וחלקם מתפוצות שונות.

בית ומשפחה

בעלי נולד באירן בעיר שירז, הוריו עלו ארצה בשנת 1963, הוא היה בן 10.  יש לי תאומים בן ובת, כיום בני 27. הבת שלי מורה בכיתה ג' בפרדס חנה, בני סטודנט להנדסת מכונות במכללת "אפקה" בתל אביב.

עבדתי כמורה 37 שנים.. בתחילה, בדימונה, בבתי ספר יסודיים, במסגרת החינוך  המיוחד. בעלי התפטר מחברת הבנייה בה עבד, ורצינו שינוי מבחינת תעסוקה ומבחינה חברתית. חברים שגרו באשדוד הציעו לנו להגיע לעיר, הם דיברו הרבה בשבחה. הגענו לראות את העיר ומאוד אהבנו את הים והאווירה. הילדים שלי היו בכיתה ה' הם לא התלהבו לעבור לעיר אחרת כי בדימונה היו להם משפחה וחברים. המעבר היה קשה. אך כאשר עברנו הם למדו בבית ספר טוב ומצאו להם חברים טובים והשתלבו מצוין.  באשדוד עבדתי במקיף ו' ומקיף ח' כמורת שילוב בחטיבה. פרשתי מעבודתי לפני 4 שנים ואני מאוד נהנית מהפנסיה כרגע.

אחותי הבכורה יהודית, גרה באשקלון. יש לה שלושה בנים נשואים נכדים ונכדות. היא עבדה כסייעת בגן ילדים. אחי השני יהונתן מהנדס חשמל יש לו בן ושתי בנות, נכדים ונכדות, הוא גר בקיבוץ. שושנה אחותי מורה,. יפה עקרת בית גרה בירושלים, יש לה שני בנים ונכדות. יש לי אח חרדי יוחנן, הוא רב יש לו נכדים ונכדות. אחי בן הזקונים גדעון בן 54, בשבילנו הוא תמיד יהיה האח הקטן. הוא גר בירושלים, הוא סגן מנהל שירות לאומי במשרד החינוך.

הזוית האישית

שרי – היה לי מאוד מרתק ומעניין לפגוש את מלכה, נהניתי לשמוע סיפורים מהעבר.

מלכה – החוויה העלתה בי געגועים לתקופה של פעם, לילדותי ולעבר שלי. להיזכר בסיפורים נתן לי תחושות מאוד טובות. שרי ילדה מקסימה ומתוקה,היה לי תענוג לכתוב איתה את הסיפור וכן ללמוד ממנה ומהידע הרב שלה ביישומי מחשב.